הגיעה העת לספר שמזה זמן מה אני עובדת לקראת תערוכה בגלריה פריסקופ. הנסיבות משמחות אך המירוץ סביב השעון ותופעות הלוואי שמגיעות איתו לא תמיד קלות. בנתיים כדי לשמור על השפיות (ועל הקוראים) החלטתי לקחת הפוגה קלה ולכתוב פוסט.
החודשיים האחרונים עברו עליי בעומס רב וככל שעברו הימים כך נדרשתי לויתורים גדולים יותר על שעות פנאי, בילויים ולבסוף גם שעות שינה. שעות העבודה בסטודיו הלכו והתארכו וגם הפניות הנפשית שלי הצטמצמה, העומס הנפשי והפיזי הביאו אותי למחשבה שעל אף שאני אוהבת ליצור ונהנית מהעשייה אני מנהלת יחסי אהבה ושנאה עם תהליך היצירה.
בתקופות שבהן אני לא יוצרת אני כמהה לימים של עבודה אינטנסיבית, ימים של עשייה אמיתית, של יצירת מוצר יש מאין. אני זוכרת כמובן גם את הרגעים הפחות נעימים שבתהליך אך איכשהו הזכרון הכללי נצרב במוחי כמשהו נעים וחיובי. הדילמות הקשות, הטעויות שנעשו בדרך והלילות הלבנים מרגישים כולם פחות קשים ומייגעים. ומה שממתין בסוף הזכרון הוא המוצר הממשי שהתגבש בגאווה ובגאון מסקיצה קטנה, משרבוט, מרעיון.
יחד עם זאת, כשהחוויה עוד טרייה בימים כמו היום, אני מבינה שתהליך העשייה הוא מורכב וקשה כמו שהוא מספק. הוא דורש מאיתנו להשקיע אנרגיות אדירות ואומץ רב, להתעקש על הרעיונות שלנו ולהאמין בהם עוד לפני שהם מקבלים חיזוקים חיצוניים. אנו נדרשים לקחת סיכונים, לקבל החלטות חשובות בלחץ של זמן ולשמור על ריכוז, ולצד כל אלו אנו נאצלים מזמן לזמן להתמודד גם עם הכשלונות שלנו, עם ההכרה שחלק מההחלטות שלנו לא היו נכונות ושכעת למרות האכזבה ומפח הנפש עלינו לגייס אנרגיות, למצוא פתרון ולתקן את שקולקל בזמן הקצר שנותר. ולקוות שעכשיו זה יצליח.
הפעם, אני מבטיחה לעצמי, לשם הפרוטוקול אנסה לזכור את התמונה המלאה, שכוללת גם את החלקים הפחות נעימים שהיו לתהליך הארוך והמורכב הזה. אבל איכשהו למרות שאני מנסה להאחז בהם, אני מרגישה שהזכרונות של הרגעים הקשים מתפוגגים לאטם, מפנים מקום לזכרונות הטובים והנעימים. ונראה שכל שנחקק בראשי הוא החיוך המתפשט על פניי לנוכח הצלחה בסופו של לילה ארוך מלא עבודה.
וואו יערית,
השבמחקאני חייבת להודות שאני סקרנית...
מחזיקה לך אצבעות ו... בטוחה שתפתיעי ותרגשי!
תודה!
השבמחק