מעצבים ובורחים

 

ימי המחאה השוררים באוויר השתלטו עליי ומתוך כך ובאופן בלתי נמנע גם על הבלוג. אני מודה שבתחילה חשבתי להתעלם מהמצב ולכתוב פוסט קטן שטומן ראשו בחול ועוסק רק בעיצוב. הרי בלוג עיצוב, חשבתי לעצמי לא צריך להצבע בצבעי מחאה פוליטיקה או חברה. עיצוב זה אסתטיקה, חדשנות, חומר, צורה, קומפוזיציה... מה לזה ולמהפכה…?!

לאחר מכן, כשרוח המחאה עדיין שורה עליי, המשכתי לחשוב ביני לביני (במקום לכתוב את הפוסט) על המצב העגום שלי כחלק ממעמד הביניים, חשבתי גם על מצבם של חבריי המעצבים, היוצרים והאמנים אלו שבנוסף להיותם חלק ממעמד הביניים גם בחרו לעסוק בתחום שכמעט ומבטיח חוסר וודאות לעתידם הכלכלי, אנשים שנאבקים למצוא זמן ומקום ליצור ובמקביל גם להתפרנס מכך בכבוד. ואז הבנתי. עיצוב הוא כל הדברים שכתבתי למעלה אבל הוא גם פוליטיקה, מדינה, חברה ומעל הכל מחאה.

לפיכך הבלוג מצטרף באופן רשמי למחאה (טוב אולי לא לגמרי באופן רישמי…) מתוך הכרה שצריך ויכול להיות כאן יותר טוב לכולנו. קודם כל עם רשימת הדרישות הבסיסיות (כמו קוטג’ או דירת שני חדרים) אך בהמשך גם עם רשימת דרישות כמו תרבות אמנות ועיצוב. העם דורש שפע תרבותי! (צריך עוד לעבוד על הסלוגן…).

אז החלטתי לכתוב על הדברים שרואים משם אבל לא רואים מכאן. וכשאני כותבת “שם” אני מתכוונת לאירופה ולארה”ב. הפוסט הזה הוא המחאה הקטנה שלי על שפע ההזדמנויות שעולם העיצוב מציע במקומות אחרים בעולם. אני מודה שתחושת המרמור על מצב העיצוב בישראל קיימת אצלי מזה זמן מה בלי קשר למחאה הנוכחית. יחד עם זאת ההתעוררות הנוכחית חידדה אצלי את התחושה שלו היינו ממוקמים במדינה אחרת היינו יכולים אני וחבריי היוצרים להתפרס בכבוד מעמל כיפנו ומעיצובינו. הכל כמובן בתיאוריה. ובכל זאת, הבאתי כמה דוגמאות משכנעות.

הרי לפניכם מספר מעצבים ישראלים שנולדו וגדלו בארץ, חלקם אף למדו והחלו את הקריירה שלהם כאן אך המשיכו אותה בחו”ל. מה שתיאורטית עשה את כל ההבדל…

למען הסר ספק חשוב לי לציין, המעצבים המובאים כאן כדוגמאות הם ללא ספק מוכשרים וחרוצים ועבדו קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיעו. יחד עם זאת אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהעולם שבו הם יוצרים רחוק שנות אור משוק העיצוב הקטנטן שמצליחה בקושי להחזיק מדינת ישראל.

הנה כמה ישראלים שעושים את זה בחו”ל ומוציאים לכולנו שם טוב יותר…

סטודיו Raw Edges שייך ליעל מר ושי אלקלעי זוג מעצבים (וזוג בחיים האמיתיים), שהכירו במהלך לימודיהם לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל. לאחר מכן המשיכו השניים לתואר שני במוסד הנחשב הרויאל קולג’ בלונדון. מאז סיימו את לימודיהם ב 2006  הם חיים ויוצרים בלונדון. השניים הציגו בתערוכות בינלאומיות רבות וזכו בפרסים מכובדים, ביניהם פרסים של המגזינים Wallpaper, Elle decoration, מוזיאון העיצוב לונדון ו Design Miami/ Basel. הם מיוצגים על ידי חברת הרהיטים הבריטית Established and sons. ואפשר לומר שהם הזוג הלוהט של עולם העיצוב הבינלאומי בתקופה האחרונה.

  עבודות של יעל מר ושי אלקלעי

המעצב אריק לוי נולד בתל אביב ב 1963, בגיל 28 עבר לז’נווה שבשוויץ ולמד לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי ב Art Center College of Design, לאחר מכן עבר להתגורר בפריז שם הוא חיי ועובד עד היום. הוא בעל רזומה מרשים ורשימת לקוחות מרשימה לא פחות.

אריק לוי

אריק לוי הוא גם זה שהמליץ למעצב הצעיר והמבטיח דויד אמר לעבור לחו”ל. השניים נפגשו כאשר דויד הגיע לחילופי סטודנטים בפריז ופנה אל המעצב אריק לוי כדי להתמחות אצלו. לאחר שסיים את התואר הראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל בשנת 2004 אימץ דויד את הטיפ שנתן לו לוי והמשיך לתואר שני ברויאל קולג’ שבלונדון. מאז סיים את התואר הוא מתגורר ויוצר בלונדון.

אני התוודעתי לראשונה לדויד אמר בתערוכה שהתקיימה במוזיאון תל אביב ב 2006 "מתחת לאף שלך - שבעה מרחבי השרדות" בה הוא הציג מיצג של 11 שולחות שעוסקים באמנות ופוליטיקה, עבודה מצויינת שכבר אז הרשימה אותי מאוד. לאחרונה ראיתי גם את השולחן הזה שהציג בתערוכה “בצק עלים” בגלריה פרדיגמה וגם הוא מצויין בעיני. מקווה שדויד יסיים לבנות את האתר שלו בקרוב כדי שאוכל לראות ולהעלות עוד עבודות ופרוייקטים שלו.

דויד אמר

דרור בן שיטרית, בן 34, נולד וגדל בארץ, לאחר הצבא עזב להולנד ושם למד לתואר בעיצוב תעשייתי ב Eindhoven Design Academy, כיום הוא חיי ועובד בניו יורק. לסטודיו שלו קוראים Dror והוא עוסק בעיצוב רב תחומי. אני מאוד אוהבת את הואזה המנופצת שלו שהוצגה לראשונה בביאנלה לקרמיקה לפני מספר שנים ואף הופיעה על ההזמנה, כיום מיוצרת הואזה על ידי חברת רוזנטל. מצאתי כאן ציטוט מעניין של דרור שמספר על הקונספט של המוצר “הדבר הכי נורא שיכול לקרות לכד זה שהוא יתנפץ. מבחינתי, זה הסיפור של החיים שלנו - הטראומות שיוצרות צלקות בגוף ובנפש מתבטאות בכד הזה".

 

לא מזמן עיצב דרור גם את כורסאת הטווס הזו עבור חברת קפליני.

דרור בן שיטרית

כל אלו ולא כתבתי בכלל על רון ארד המעצב האיש והאגדה.. אולי בפוסט הבא.

לסיכום אני מקווה שהמהפכה הזו תסתיים באופן חיובי, כזה שיכיר בצורך שלנו גם לאכול סושי, וגם לגור ברוטשילד בבניין באוהאוס יפהפה, וגם ללכת למוזיאון, וגם לצרוך תרבות אמנות ועיצוב, וגם ליצור. וכן ביום מן הימים גם להתפרנס מכך בכבוד. ואם לא, תמיד אפשר לנסות את זה בלונדון…

*התמונות לפוסט נלקחו ממקומות שונים, לחיצה על כל תמונה תעביר אתכם אל המקור.