הסרט המעולה ג'ולי וג'וליה בו צפיתי בסופ"ש החורפי הזה הציב אותי פנים מול פנים עם העבודה שאני לא כותבת לאחרונה, ורגשות האשם הושיבו אותי לכתוב את הפוסט הזה. סוף סוף…
דמותה של ג'ולי שנראית כותבת בבלוג שלה במהלך הסרט הביאה אותי לחשוב על עניין הבלוגים והכתיבה וגרמה לי לתהות כמה אישי צריך להיות הבלוג שלי. הדילמה קיימת מזה זמן מה ולמרות שלא הגעתי למסקנה קונקרטית אני נוטה לחשוב שהנימה האישית היא תוספת חיונית שמפרידה בין עוד בלוג שעוסק בעיצוב לבין כזה שמספר סיפור, חוויה, קשיים ותהליך של יצירה.
לפיכך החלטתי לכתוב בנימה אישית על שני הקטבים שבהם מתקיימים חיי בימים האחרונים - מצד אחד חיי בהתפרקות - זוגיות שנגמרת, דירה שצריך לפנות ומחסור קשה בחיי חברה. מן הצד השני - הצד העיצובי - אני בעשייה! ואולי אפילו אפשר להגיד שאני באיזושהי מגמת עלייה, ונראה שיש סיכוי שאם דברים יתקדמו בכיוון בו הם הולכים עוד יצא ממני משהו. אני מקווה שמעצבת!
אני מניחה שאני צריכה לשמוח בחלקי על כך שלפחות חלק מהדברים מתקדמים בכיוון חיובי ולא הכל ברגרסיה אבל לפעמים תחושת הבאסה צובעת את הכל באפור עכור, וכל שנותר הוא להיות. ולחכות לימים טובים יותר שיבואו בקרוב. אמן
בנתיים נראה שאאלץ לתמרן בין עבודת עיצוב יצירתית ואינטנסיבית בסטודיו לבין חזרה לבית ריק וצפייה מאסיבית בסרטי בנות קיטשיים עם טישו על הספה. תוך תקווה תמידית שגם אותי ריצ'רד גיר יבוא לחלץ מהדירה עם לימוזינה וזר פרחים! אפשר גם מהסטודיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה