ספרי לסבתא

 

חזרתי! ובגדול. לאלו מכם שתוהים לא פרשתי מכתיבת הבלוג חלילה, ולצערי גם לא הייתי בחופשה של סוף אוגוסט. הסיבה להיעדרות הארוכה וזניחת הבלוג הזמנית היתה פרוייקט עיצוב ששקעתי לתוכו - שולחן סלון חדש שיצרתי תחת דד ליין רצחני לתערוכה “בובה מייסעס” המוצגת במים אלו ממש בגלריה פרדיגמה.

השולחן המושמץ היה סיזיפי במיוחד מאחר והחלטתי שהפעם אני מייצרת פרוייקט בעבודת יד. החלטה שעשויה להיות מעט בעייתית כשעובדים בדד ליין קצר (של חודש!)… באמת שניסיתי להיות ריאלית ולהמציא מוצר שיהיה קל לביצוע ופשוט לייצור ויחד עם זאת מעניין ומתוחכם. חודש, חשבתי לעצמי זה לא מספיק זמן להסתבכויות… צריך לייצר משהו קצר וקולע. אסתטי אך פשוט לייצור. ואיכשהו למרות שאלו היו הפרמטרים שרציתי לעבוד לפיהם הרעיון התפתח והפך לעבודת יד מאסיבית וסיזיפית.

מיד לאחר שסיימתי לשרטט רכשתי מחוגה איכותית שתשרת אותי לעשיית הפרוייקט וקפצתי למים. ליתר דיוק קפצתי למדביק ואספתי ערמות של פורנירים - חומר הגלם הנבחר לפרוייקט. תוך ימים ספורים הסטודיו הלך והתמלא בלבידי עץ עגולים, ממוספרים ומסודרים בערמות. ככל שעברו הימים (והלילות…) גבר הלחץ והכל נעשה עמוס וכיאוטי, רצפת הסטודיו נמלאה שרטוטים, חתיכות פורנירים, ופטרנים של דוגמאות פרחוניות. ריחות של דבק מגע ולכה נישאו באוויר.

ממתינים לחבור יחדיו, העיגולים בסטודיו לפני הכאוס

כמו כל דבר טוב גם זה הגיע לסיום. לאחר חודש של עבודה אינטנסיבית ובמחיר של כמה יבלות בידיים וחסך בכמות נכבדת של שעות שינה הושחלו כל היחידות יחד והכאוס הפך לפרוייקט חדש. השולחן הטרי עשה דרכו אל הגלריה יחד עם שני פריטים נוספים שעיצבתי בעבר.

ושוב כמו תמיד במבט לאחור נותרתי בעיקר עם הטעם החיובי של פרוייקט חדש ועם רק מעט מטעמו המר של הלחץ, המרמור והמחסור בשעות שינה.

Table of Late Wood

התערוכה הנושאת את השם “בובה מייסעס” - בעברית “סיפורי סבתא”, עוסקת במפגש של עיצוב עכשווי עם זיקה לבית סבתא, נושא מעניין ועדכני. את התערוכה אצרו ענת בנבנישיתי ועזרי טרזי, והיא תערוכה קבוצתית המציגה טווח מעצבים מגוון, בוגרים טריים לצד מעצבים ותיקים וגם כאלו שממוקמים באמצע.

אהבתי במיוחד את השולחנות האלו שעיצבו זוג המעצבים רדיש.

וכן את השעונים האלו שעיצב בן ברוידא שנעשו כפרוייקט גמר בלימודי עיצוב תעשייתי ב HIT

 

אם טרם ביקרתם בתערוכה מהרו, היא נסגרת ב 14/10, גלריה פרדיגמה אחד העם 60.

מעצבים ובורחים

 

ימי המחאה השוררים באוויר השתלטו עליי ומתוך כך ובאופן בלתי נמנע גם על הבלוג. אני מודה שבתחילה חשבתי להתעלם מהמצב ולכתוב פוסט קטן שטומן ראשו בחול ועוסק רק בעיצוב. הרי בלוג עיצוב, חשבתי לעצמי לא צריך להצבע בצבעי מחאה פוליטיקה או חברה. עיצוב זה אסתטיקה, חדשנות, חומר, צורה, קומפוזיציה... מה לזה ולמהפכה…?!

לאחר מכן, כשרוח המחאה עדיין שורה עליי, המשכתי לחשוב ביני לביני (במקום לכתוב את הפוסט) על המצב העגום שלי כחלק ממעמד הביניים, חשבתי גם על מצבם של חבריי המעצבים, היוצרים והאמנים אלו שבנוסף להיותם חלק ממעמד הביניים גם בחרו לעסוק בתחום שכמעט ומבטיח חוסר וודאות לעתידם הכלכלי, אנשים שנאבקים למצוא זמן ומקום ליצור ובמקביל גם להתפרנס מכך בכבוד. ואז הבנתי. עיצוב הוא כל הדברים שכתבתי למעלה אבל הוא גם פוליטיקה, מדינה, חברה ומעל הכל מחאה.

לפיכך הבלוג מצטרף באופן רשמי למחאה (טוב אולי לא לגמרי באופן רישמי…) מתוך הכרה שצריך ויכול להיות כאן יותר טוב לכולנו. קודם כל עם רשימת הדרישות הבסיסיות (כמו קוטג’ או דירת שני חדרים) אך בהמשך גם עם רשימת דרישות כמו תרבות אמנות ועיצוב. העם דורש שפע תרבותי! (צריך עוד לעבוד על הסלוגן…).

אז החלטתי לכתוב על הדברים שרואים משם אבל לא רואים מכאן. וכשאני כותבת “שם” אני מתכוונת לאירופה ולארה”ב. הפוסט הזה הוא המחאה הקטנה שלי על שפע ההזדמנויות שעולם העיצוב מציע במקומות אחרים בעולם. אני מודה שתחושת המרמור על מצב העיצוב בישראל קיימת אצלי מזה זמן מה בלי קשר למחאה הנוכחית. יחד עם זאת ההתעוררות הנוכחית חידדה אצלי את התחושה שלו היינו ממוקמים במדינה אחרת היינו יכולים אני וחבריי היוצרים להתפרס בכבוד מעמל כיפנו ומעיצובינו. הכל כמובן בתיאוריה. ובכל זאת, הבאתי כמה דוגמאות משכנעות.

הרי לפניכם מספר מעצבים ישראלים שנולדו וגדלו בארץ, חלקם אף למדו והחלו את הקריירה שלהם כאן אך המשיכו אותה בחו”ל. מה שתיאורטית עשה את כל ההבדל…

למען הסר ספק חשוב לי לציין, המעצבים המובאים כאן כדוגמאות הם ללא ספק מוכשרים וחרוצים ועבדו קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיעו. יחד עם זאת אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהעולם שבו הם יוצרים רחוק שנות אור משוק העיצוב הקטנטן שמצליחה בקושי להחזיק מדינת ישראל.

הנה כמה ישראלים שעושים את זה בחו”ל ומוציאים לכולנו שם טוב יותר…

סטודיו Raw Edges שייך ליעל מר ושי אלקלעי זוג מעצבים (וזוג בחיים האמיתיים), שהכירו במהלך לימודיהם לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל. לאחר מכן המשיכו השניים לתואר שני במוסד הנחשב הרויאל קולג’ בלונדון. מאז סיימו את לימודיהם ב 2006  הם חיים ויוצרים בלונדון. השניים הציגו בתערוכות בינלאומיות רבות וזכו בפרסים מכובדים, ביניהם פרסים של המגזינים Wallpaper, Elle decoration, מוזיאון העיצוב לונדון ו Design Miami/ Basel. הם מיוצגים על ידי חברת הרהיטים הבריטית Established and sons. ואפשר לומר שהם הזוג הלוהט של עולם העיצוב הבינלאומי בתקופה האחרונה.

  עבודות של יעל מר ושי אלקלעי

המעצב אריק לוי נולד בתל אביב ב 1963, בגיל 28 עבר לז’נווה שבשוויץ ולמד לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי ב Art Center College of Design, לאחר מכן עבר להתגורר בפריז שם הוא חיי ועובד עד היום. הוא בעל רזומה מרשים ורשימת לקוחות מרשימה לא פחות.

אריק לוי

אריק לוי הוא גם זה שהמליץ למעצב הצעיר והמבטיח דויד אמר לעבור לחו”ל. השניים נפגשו כאשר דויד הגיע לחילופי סטודנטים בפריז ופנה אל המעצב אריק לוי כדי להתמחות אצלו. לאחר שסיים את התואר הראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל בשנת 2004 אימץ דויד את הטיפ שנתן לו לוי והמשיך לתואר שני ברויאל קולג’ שבלונדון. מאז סיים את התואר הוא מתגורר ויוצר בלונדון.

אני התוודעתי לראשונה לדויד אמר בתערוכה שהתקיימה במוזיאון תל אביב ב 2006 "מתחת לאף שלך - שבעה מרחבי השרדות" בה הוא הציג מיצג של 11 שולחות שעוסקים באמנות ופוליטיקה, עבודה מצויינת שכבר אז הרשימה אותי מאוד. לאחרונה ראיתי גם את השולחן הזה שהציג בתערוכה “בצק עלים” בגלריה פרדיגמה וגם הוא מצויין בעיני. מקווה שדויד יסיים לבנות את האתר שלו בקרוב כדי שאוכל לראות ולהעלות עוד עבודות ופרוייקטים שלו.

דויד אמר

דרור בן שיטרית, בן 34, נולד וגדל בארץ, לאחר הצבא עזב להולנד ושם למד לתואר בעיצוב תעשייתי ב Eindhoven Design Academy, כיום הוא חיי ועובד בניו יורק. לסטודיו שלו קוראים Dror והוא עוסק בעיצוב רב תחומי. אני מאוד אוהבת את הואזה המנופצת שלו שהוצגה לראשונה בביאנלה לקרמיקה לפני מספר שנים ואף הופיעה על ההזמנה, כיום מיוצרת הואזה על ידי חברת רוזנטל. מצאתי כאן ציטוט מעניין של דרור שמספר על הקונספט של המוצר “הדבר הכי נורא שיכול לקרות לכד זה שהוא יתנפץ. מבחינתי, זה הסיפור של החיים שלנו - הטראומות שיוצרות צלקות בגוף ובנפש מתבטאות בכד הזה".

 

לא מזמן עיצב דרור גם את כורסאת הטווס הזו עבור חברת קפליני.

דרור בן שיטרית

כל אלו ולא כתבתי בכלל על רון ארד המעצב האיש והאגדה.. אולי בפוסט הבא.

לסיכום אני מקווה שהמהפכה הזו תסתיים באופן חיובי, כזה שיכיר בצורך שלנו גם לאכול סושי, וגם לגור ברוטשילד בבניין באוהאוס יפהפה, וגם ללכת למוזיאון, וגם לצרוך תרבות אמנות ועיצוב, וגם ליצור. וכן ביום מן הימים גם להתפרנס מכך בכבוד. ואם לא, תמיד אפשר לנסות את זה בלונדון…

*התמונות לפוסט נלקחו ממקומות שונים, לחיצה על כל תמונה תעביר אתכם אל המקור.

בלוגים ועיצוב

לפני כמה ימים פגשתי את עינת קיילס ארגמן כותבת הבלוג Design Break לקפה ושיחה על בלוגים ועיצוב. עינת כותבת את הבלוג שלה למעלה משנתיים ומתמקדת בכתיבה על מעצבים ישראליים. הפגישה היתה כמו תמיד מפרה ומעניינת. החלפנו חוויות על עיצוב, על עולם הבלוגים האינטנסיבי ועל היתרונות וההנאות שבכתיבת בלוג. מאוחר יותר כהתיישבתי לכתוב פוסט מצאתי את עצמי תוהה על התופעה הזו שנקראת בלוגים. היום שוק האינטרנט שופע בבלוגים רבים ומגוונים, לכל אחד יש הזדמנות להשמיע את קולו ורבים מנצלים אותה. ללא ספק כתיבת בלוג נתפסת כמשהו קליל צעיר ונעים, כלי נוסף לקדם לפרסם ולתקשר את עצמך עם העולם.

אך יחד עם זאת, כתיבת בלוג היא עבודה שדורשת השקעה - להיות מחובר, לקרוא ולהתעדכן, לכתוב, לנסח, ליצור קשרים וירטואליים וכל הזמן לנסות לחדש. לרוב, העיסוק בבלוג לא הופך למקור הכנסה (לפחות לא אצל הבלוגרים הקטנים), אז נשאלת השאלה למה בעצם אנחנו צריכים את העול הזה…?

בסוף החודש הבלוג שלי יחגוג שנה, ייתכן שזו הסיבה לחשבון הנפש… ועל אף שאין ביכולתי להסביר את סיבותיהם של אלפי בלוגרים אחרים אני יכולה לעצור לרגע ולהזכר בסיבותיי שלי. את הבלוג פתחתי ראשית כדי לשלב יותר עיצוב בחיי. מאז סיימתי את התואר הרגשתי שחסר בחיי המקצועיים החלק הזה שגורם לי לחקור עיצוב, לחשוב עליו, להרהר בו, לנתח ולבקר אותו. אפשר לקרוא לזה החלק התיאורטי שבעולם העיצוב. תמיד הייתי מעודכנת באתרים כאלה ואחרים, עקבתי אחרי בלוגים ומגזינים שעוסקים בעיצוב אך התהליך לא חייב אותי לחשוב לעומק על שאני רואה. בנוסף לכך כתיבת בלוג, למרות שנעשית בתוך ים של היצע ואפשרויות, תיתן לי הזדמנות להשמיע את קולי שלי לגבש דעה ולהציג אותה, ובעיקר ליצור קשרים עם מעצבים וקולגות אחרים, וירטואליים בתחילה וממשיים לאחר מכן. ובשורה התחתונה כמו שכתבתי למעלה, הבלוג הוא עוד כלי לשווק ליחצן ולמכור את עצמנו אל העולם הגדול. ויחסית להרבה דברים אחרים שאחנו יכולים לעשות על מנת לקדם את עצמנו, (ולמרות רמיזות הקיטורים שלי בתחילת הפוסט) זהו לדעתי אחד הכלים הנוחים והכיפיים שעומדים לרשותינו.

לאחר כל שנכתב החלטתי לנצל את ההזדמנות ולצרף תמונות שאספתי מכמה מהבלוגים היותר מוצלחים שנתקלתי בהם בשנה האחרונה -

מתוך !oh joy

!oh joy - בלוג עשיר ומגוון שעוסק בעיצוב אופנה ואוכל. הבלוג קיים כבר מ 2005 והוא מתעדכן לא פחות מ 2-3 פעמים ביום. הוא גם אחד הבלוגים האהובים על עינת.

מתוך all the mountains - בלוג עדין, שקט ומיוחד.

מתוך amateur coutur

Loveology בלוג צבעוני משמח נעים ועדין שגורם גם לדברים הקטנים והזניחים שסביבנו להראות יפים ומעוצבים.

מתוך Loveology

אחד הבלוגים האהובים עליי הוא color collective, כבר כתבתי עליו מספר פעמים ובכל זאת אני לא מתעייפת מלשבח אותו, הוא ללא ספק אחד הבלוגים מעוררי ההשראה שנתקלתי בהם. בנוסף לכך שהוא מלא בתמונות יפות הוא גם מספק פלטות צבעים שיכולות להיות שימושיות לכל אמן/מעצב/יוצר באשר הוא.

מתוך color collective

מתוך הבלוג seesaw – הבלוג שייך לקבוצה של שלוש מעצבות מאריזונה שמנהלות סטודיו לעיצוב גרפי ומיתוג ואף מחזיקות חנות וינטג’ מקוונת ב Etsy. בבלוג הן מציגות את הדברים שנותנים להן השראה וגם את העבודות שהן עצמן יוצרות. שווה ביותר.

לסיכום למי שמתלבט או שואל את עצמו איך ומה… להלן תרשים מלא הומור שמסביר כיצד לכבוש את עולם הבלוגים בכמה צעדים פשוטים (מתייחס לבלוגים שעוסקים באופנה אבל בכל זאת...) הוא התפרסם כבר לפני כשנה על ידי האתר refinery 29.

DMY ברלין

 

בתחילת החודש התקיימה תערוכת העיצוב DMY השנתית בברלין. לשמחתי, נטע-לי חברתי המהממת היתה באזור וקפצה לביקור. אני קיבלתי שקית הפתעות והמון תמונות.

אחד מהפרוייקטים המעניינים ששבו את עיני היה Skin Collection של המעצב הצעיר Pepe Heykoop.

Heykoop, מעצב הולנדי המומקם באמסטרדם, יצר את הקולקציה שלו מרהיטים קיימים אותם עטף בשאריות עור. השילוב של החומר והטכניקה שבה בחר לעבוד יצרו סדרה מעניינת ויפה. מומלץ להציץ באתר המעצב ולהתרשם מעבודות נוספות שעשה. 

  צילומים Annemarijne Bax, התמונות לקוחות מאתר המעצב

נשבתי גם בקסמם של הכסאות האלו של המעצבת הגרמניה Milena Krais, מילנה יצרה את סדרת הכסאות Deform בהשראת אי השלמות של הגוף האנושי. קראו את הציטוט הזה של המעצבת ותבינו טוב יותר את הקונספט לסדרה -

‘Deform’ furniture challenges us to question the contradiction of beauty and ugliness and to break with the pressure of pursuing the perfect body,’

  הציטוט והתמונות מכאן

הנה עוד כמה תמונות של דברים שאהבתי, לצערי עדיין לא מצאתי את שמות המעצבים ולכן אין קרדיט… החקירה נמשכת!

ולסיכום, נראה שהיתה תערוכה נפלא. מקווה שבשנה הבאה אוכל לתעד הכל בעצמי… לעוד פרטים על התערוכה הכנסו לאתר הזה. ותודה לנטע-לי על החומר והתמונות!