לא מחכה לי

 

מאז סיום התואר אני בדיאלוג עם הרצון העז להגיע לתואר שני ברויאל קולג’ שבלונדון אך מפאת הפחד מכישלון וההרגשה שזה צעד כה גדול שנה אחר שנה פשוט דחיתי את הרעיון. לשמחתי החלום לא הירפה והשנה הרגשתי שאין ממנו מנוס... לאט התגנבה לה המחשבה שאולי אני כבר די מוכנה ושבקרוב אני ארגיש שאני מתחילה להיות קצת זקנה.. בסוף הגעתי למסקנה(!) - חלומות צריך להגשים!

לשמחתי עברתי את השלב הראשון (טפסים למיניהם, מכתב המלצה ותיק עבודות) ונקראתי לראיון בלונדון. ארזתי את עצמי ונסעתי לשלושה ימים קצרצרים אך מעולים! או יותר נכון מהולים(!) ברגשות מעורבים שכן הרצון להנות מהעיר התערבב עם הלחץ שאפף אותי לקראת הראיון וכך מצאתי את עצמי משוטטת בחוסר מטרה ברחבי העיר, לא הצלחתי להתכוונן על יעד מסויים למרות שהצטיידתי ברשימה נאה של מקומות לביקור... ואפילו לשופינג לא היתה לי סבלנות (אכן מטריד).

למזלי קבעתי לי מבעוד מועד מפגש מעוצב עם המעצב דויד אמר שלמד שם תואר שני וחי בלונדון כבר מספר שנים. דויד קיבל את פניי וחלק עמי כמה מהתובנות שלו.

ביום של הראיון באופן די מפתיע הצלחתי להכיל את הלחץ והמפגש עבר בנעימים. סביב שולחן מרובע וגדול ישבו 4 מרצים ביניהם ראש המחלקה שהיה נעים ומחוייך Tord Boontje, המעצב Roberto Feo שהוא חלק מ El Ultimo grito והאדריכלית Hilary French, היה מרצה נוסף שלא הצלחתי להפנים את שמו והיו גם שני סטודנטים, שישה אנשים לא פחות ואחת בחורה נרגשת (אני)... לשמחתי זה הרגיש יותר כמו דיון ופחות כמו ראיון והרגשתי בעיקר שהנוכחים מנסים להבין מי אני ומאיזה מקום אני מעצבת, ובכלל למה אני רוצה ללמוד ברויאל קולג’ (נו באמת…).

קצת מפועלם של המרצים בבית הספר - גוף תאורה Garland – Tord Boontje

מיד אחרי שיצאתי משם קלטתי שנותר לי יום וחצי בלונדון ושהלחץ עבר. הגיע הזמן לנצל את העיר! ביקרתי ברויאל אקדמי בתערוכה הנפלאה של דיוויד הוקני, מומלץ בחום! ולאחר מכן קפצתי למוזיאון העיצוב הנהדר שלצערי הפעם איכזב! התערוכות בו היו משעממות ודלות ולא מצאתי בהן כל השראה. כמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהגעתי עייפה והייתי חמושה בציפיות לביקור במוזיאון (לא הייתי בו מאז 2003) כך שהגעתי עם צמא אדיר להשראה. ייתכן וזה מתכון לכישלון.

Peckham Shield שולחן מקרטון ומסקינגטייפ של El Ultimo Grito

לשמחתי הרבה גיליתי לפני כמה ימים שהתקבלתי! ידיעה משמחת ומלחיצה גם יחד. תהליך הקבלה השולם אך כעת אני צריכה למצוא מלגה או מענק או אולי איזה שוגר דדי מאחר ושכר הלימוד לאלו שאינם מקומיים מגיע לסכומים מטורפים! וזה עוד לפני הוצאות מחייה ושופינג חיוני בטופשופ…

לאלו מכם שחולקים את הקושי לאזור אומץ ופשוט לקפוץ למים הבאתי ציטוט מקסים של Anaïs Nin (שמצאתי בגיליסט) מקווה שיתן גם לכם השראה

The day came when the risk to remain tight in a bud was more painful than the risk it took to blossom.

*כמו תמיד התמונות נלקחו ממקורות שונים, לחיצה על כל תמונה תביא אתכם למקור

קונסטרוקציה של רעיון

 

כתיבת הפוסט הקודם השאירה אותי עם חשק לעוד! אז הנה שוב התיישבתי לכתוב… אחרי שראיתי את הבלוג של Matali Crasset קיבלתי השראה לחשוף קצת את תהליך היצירה שלי והחלטתי להראות את הפרוייקט האחרון שיצרתי ושנמכר במכירה הפומבית של תירוש (גם עליה כתבתי בפוסט הקודם).

כמו תמיד הדד ליין היה לחוץ (4 שבועות), וזה בעיקר מאחר וחשבתי לרדת מהעניין ולא לעשות פרוייקט חדש. אבל אז ברגע האחרון השתלטה עליי המעצבת העקשנית שבי מלווה בחדוות יצירה והחלטתי שאני חייבת לקפוץ על ההזדמנות ולעשות עוד אובייקט.

לרוב אני מתחילה מרעיון מעורפל אותו אני מנסה להעביר בצורת סקיצות אל הדף… כך היה גם במקרה הזה. הרעיון המעורפל שלי הפעם היה הרצון לעבוד עם קוביות שעשויות מעץ. ידעתי גם שאני רוצה שזה יראה קצת כמו שידה וקצת כמו אובייקט מפוסל. אובייקט בעל מראה בולט ולא שגרתי שיעמוד באמצע הבית או החלל.

סקיצות ראשוניות

אחרי שמיציתי את עניין הסקיצות עברתי לשלב האהוב עליי - בניית מוקאפ קטן מקרטון ביצוע. לרוב השלב הזה הוא שעוזר לי בהבנת ה”תלת מימדיות” של הפרוייקט…

ואז, שוב חזרתי אל הסקיצות! המוקאפ הקטן קידם אותי אבל עדיין היו דברים שהייתי צריכה לתכנן ולעצב. ידעתי שבנוסף לקוביות העץ יתווסף חומר נוסף שיהיה זה שיקשר ביניהן אך לא ידעתי בדיוק עם איזה חומר אעבוד ואיך יראה החיבור…

לבסוף החלטתי על המפרט של הפרוייקט - 4 קוביות עץ שפונות לארבעה כיוונים שונים, מוחזקות יחד בקונסטרוקציה של מוטות מתכת שמשלבת בתוכה גם את הרגליים. אחרי שכל ההחלטות התקבלו עברתי להכין מוקאפ בגודל 1:1.

1:1 - קרטוני ביצוע ומוטות מ MDF

את המוקאפ הגדול הזה בניתי מקרטוני ביצוע (החומר האהוב עליי) וממוטות של MDF בשילוב מנצח של הרבה דבק חם(!) ואז הלכתי לחפש לי רתך שיסכים לעבוד בדד ליין לחוץ וללא שרטוט!

לשמחתי מצאתי את וילי הרתך (אני יודעת שהוא מסגר אבל אני מאוד נהנית לקרוא לו וילי הרתך), לעסק שלו קוראים “ברזל טבעי” והוא נמצא בפלורנטין בסמטה של ההודנא. חלק מהאנשים שעובדים איתו בכלל חושבים שקוראים לו שוצי (שזה שמו של אחד הבחורים הצעירים שעובדים איתו) ויש מי שמכנה אותו “הברוס ויליס של דרום תל אביב” - כינוי קולע ללא ספק! אז וילי הסכים להרתם לאתגר ונראה לי שהוא אפילו די נהנה ממנו… ואחרי יומיים וחצי של עבודה אינטנסיבית מצידו של וילי וצפייה חסרת מעש שלוותה בהערות דקדקניות מצידי השלד היה מוכן.

משם הדרך היתה קצרה וקלה יחסית - צבע, הרכבה פשוטה ומסע קצר בסיטרואן סטיישן (ותודה למיכל) לבית המכירות הפומביות. שם האובייקט החדש שלי “קונסטרוקציה” הוצג לראווה ונמכר בגאווה.

  ראשונה שנייה שלישית… נמכר! (איזה כיף)

רהיטים רבותיי, רהיטים

 

מתוך ניסיון נואש שלא לזנוח את הבלוג החלטתי לחזור לעניינים בצעדים קטנים ומהוססים משהו. בשל אהבתי הגדולה לריהוט חשבתי ללכת על בטוח ולהכניס כמה פרוייקטים שהרשימו אותי במיוחד בתקופה האחרונה.

את הפרוייקט הזה של עדי זפרן וייסלר ראיתי מקרוב כשהשתתפנו שנינו במכירה פומבית של בית המכירות “תירוש”. כחודשיים לפני כן ראיתי וריאציה דומה שלו בתערוכה הקצרצרה “חפץ חלום” שאצרה נירית נלסון לבית המכירות הפומביות סותבי’ס, ואני חייבת להודות שהוא אחד הפרוייקטים היפים שנתקלתי בהם בתקופה האחרונה.

RAWtation של עדי זפרן וייסלר

רהיט נוסף שאני מאוד אוהבת ורוצה לכתוב עליו כבר כמה זמן הוא הכסא הזה שמייצג שילוב מעניין של ריפוד וכסא. הוא עוצב על ידי סטודיו Big Game - קבוצה של שלושה מעצבים ארופאיים שכרגע ממוקמים בשוויץ. את הכסא משווקת חברת רהיטים צרפתית חדשה יחסית בשם Moustache עליה הייתי שמחה להרחיב אך זה ימתין להזדמנות אחרת… עד אז ממליצה לכם להציץ באתר שלהם ולהתרשם בעצמכם.

  Bold Chair של Big Game

בתקופה האחרונה הריפוד מקבל פוקוס בעיצוב הרהיטים, אני מחבבת את הטרנד ואף חטאתי בו בעצמי. ללא ספק אפשר למנות פרוייקטים רבים שנעשו בשנים האחרונות ועוסקים בשילובים לא שיגרתיים של ריפוד ובדים בריהוט. כמו בכל טרנד שמתפשט לכל עבר וסוחף אחריו מעצבים רבים ישנם פרוייקטים מעניים פחות ויותר. הכסא הזה של Big Game הוא בהחלט אחד המוצלחים, הוא אתסטי ומעניין, עושה שימוש נכון בחומר ונראה שהקדים או הוביל את המגמה. על כל פנים נראה שניתן להניח בבטחה שהאופנה הזו מתקרבת לסופה. הלוואי שהייתי יכולה לחזות את הטרנד הבא.

Instant de vie של Matali Crasset

הפרוייקט הזה של המעצבת הצרפתייה Matali Crasset נמכר גם הוא בחברת הרהיטים הצרפתית Moustache. ואם בגברת Crasset עסקינן גיליתי שיש לה בלוג משלה בו היא מעדכנת את כל קורותיה בעולם העיצוב, בין השאר פרוייקטים חדשים שלה ותערוכות שבהן היא משתתפת. אחד הפוסטים האחרונים שפרסמה היה שבאפריל הקרוב ניתן יהיה לרכוש (פה) ספר עליה. שווה!

מאחר ופתחתי את עניין הטקסטיל בריהוט הייתי חייבת להוסיף גם את הפרוייקט הזה שבו פיסות עור נתפרו על גבי כסאות וינטאג’. את העבודה הזו יצרה המעצבת Soojin Kang, בוגרת די טרייה של Central Saint Martins במחלקה לטקסטיל (שנקראת Textile Futures תודו שזה שם מוצלח למחלקה לעיצוב טקסטיל). ואם אתם תוהים לגבי שמה האסייתי של המעצבת היא נולדה בסאול.

The Dressed Chairs של  Soojin Kang

ולסיכום, ובלי הרבה קשר לשאר הפוסט(!) רציתי לשתף אתכם במגזין חדש יחסית ומשמח במיוחד שנקרא הקול קורא. הוא בעברית, הוא בחינם והוא מרכז בתוכו קולות קוראים מכל עבר -  תערוכות, תחרויות, מיזמים וכדומה בתחומי עיצוב ואמנות שונים מהארץ ומהעולם. המגזין האינטרנטי המופלא הזה יכול להשלח ישירות לפתח המייל שלכם לאחר הרשמה פשוטה וקצרה. מהרו להרשם ושגרו את עצמם לאיזה רזידנסי שווה בארצות הניכר!

ימים אפורים (הפעם באמת)

 

הסרט המעולה ג'ולי וג'וליה בו צפיתי בסופ"ש החורפי הזה הציב אותי פנים מול פנים עם העבודה שאני לא כותבת לאחרונה, ורגשות האשם הושיבו אותי לכתוב את הפוסט הזה. סוף סוף…

דמותה של ג'ולי שנראית כותבת בבלוג שלה במהלך הסרט הביאה אותי לחשוב על עניין הבלוגים והכתיבה וגרמה לי לתהות כמה אישי צריך להיות הבלוג שלי. הדילמה קיימת מזה זמן מה ולמרות שלא הגעתי למסקנה קונקרטית אני נוטה לחשוב שהנימה האישית היא תוספת חיונית שמפרידה בין עוד בלוג שעוסק בעיצוב לבין כזה שמספר סיפור, חוויה, קשיים ותהליך של יצירה.

לפיכך החלטתי לכתוב בנימה אישית על שני הקטבים שבהם מתקיימים חיי בימים האחרונים - מצד אחד חיי בהתפרקות - זוגיות שנגמרת, דירה שצריך לפנות ומחסור קשה בחיי חברה. מן הצד השני - הצד העיצובי - אני בעשייה! ואולי אפילו אפשר להגיד שאני באיזושהי מגמת עלייה, ונראה שיש סיכוי שאם דברים יתקדמו בכיוון בו הם הולכים עוד יצא ממני משהו. אני מקווה שמעצבת!

 

אני מניחה שאני צריכה לשמוח בחלקי על כך שלפחות חלק מהדברים מתקדמים בכיוון חיובי ולא הכל ברגרסיה אבל לפעמים תחושת הבאסה צובעת את הכל באפור עכור, וכל שנותר הוא להיות. ולחכות לימים טובים יותר שיבואו בקרוב. אמן

בנתיים נראה שאאלץ לתמרן בין עבודת עיצוב יצירתית ואינטנסיבית בסטודיו לבין חזרה לבית ריק וצפייה מאסיבית בסרטי בנות קיטשיים עם טישו על הספה. תוך תקווה תמידית שגם אותי ריצ'רד גיר יבוא לחלץ מהדירה עם לימוזינה וזר פרחים! אפשר גם מהסטודיו.