I Care A Lot Too

 

בעצם בכלל רציתי לכתוב על תערוכת סופשנה של המחלקה לעיצוב תכשיטים (תואר ראשון) של Central Saint Martins, הביקור שם היה מעורר השראה. אבל רצה אלוהי הפוסט ובעודי תרה אחר תמונות ואתרים של בוגרים טריים התגלגלתי לכיוונים אחרים ולגמרי במקרה (אבל ממש במקרה) הגעתי לאתר הזה שעוסק במורכבות שמזרח התיכון. או בסכסוך אם לקרוא לילד בשמו.

מטרתם המקודשת של I Care A Lot היא להביא למודעות בעניין הקונפליקט והמדיה שהם בחרו לעסוק בה היא תכשיטים.

בעיני זה נפלא!

אגב, אם אתם מעצבים עם זיקה לתכשיטים או לקונפליקט אתם יכולים גם להגיש הצעות ופרוייקטים משלכם.

Chloé Durand

  Ella Wolf

משטוט באתר הגעתי לעבודות של Katja Prins והיא עושה דברים נפלאים! ממליצה בחום על ביקור באתר שלה.

Bound By Bood עבודה של Katja Prins שהוצגה בהאתר I Care A Lot

  Katja Prins

התמונות מתוך האתר I Care A Lot ומתוך האתר של Katja Prins

שיהיה שבוע שקט ומלא יצירה אמן!

האריחים של ליסבון

 

ליסבון! מעוררת השראה. יפה מכוערת. מלוכלכת. אמיצה. מנסה לשרוד. ריקה מאדם. עשירה באריחים ובהיסטוריה. נטושה.

רשמים מהעיר:

 

פוסט עדכון

 

אז קצת חדשות!

אני בלונדון כבר שנה, שמונה חודשים ויומיים בערך. ועדיין מרגישה שאני מתאקלמת. וכן לכל מי שתוהה לדעתי היאוש פה יותר נוח.
לא כתבתי פוסט בבלוג כבר חמישה חודשים ועשרים ושמונה ימים! למה?! לא הצלחתי להסביר גם לעצמי. אני כבר לא כותבת כמו פעם, אולי בגלל שיש פה יותר מדיי התרחשויות והכל זז בקצב אחר.

עד לא מזמן הייתי סטודנטית ברויאל קולג' אוף ארט, שהוא אכן בית ספר נהדר אך לחלוטין לא שווה את הסכומים האסטרונומיים שהסטודנטים הזרים נדרשים לשלם. עכשיו אני בשנת הפסקה ומי יודע אם אשוב.

עדכנתי את האתר ופתחתי לינקדין אז תעשו איתי נטוורקיטנג.

שלשום ביקרתי בשבוע העיצוב של קלרקנוול ולא יצאתי עם הרבה השראה לצערי. אבל כן נותרתי עם מספר תהיות! אני לא מבינה למה לפסטיבל של שלושה ימים קוראים שבוע. וגם, למה יש שבוע העיצוב של קרקנוול במאי ושבוע העיצוב של לונדון בספטמבר כששניהם מתקיימים בלונדון.. ובעיקר נזכרתי שוב שהמילה עיצוב מסופחת היום לכך הרבה דברים שלפעמים קשה להבין למה בעצם מתכוונים כשאומרים עיצוב.

הנה כמה תמונות (שלא קשורות לכלום חוץ מלמצב הרוח שלי) כי פוסט בלי תמונות זה לא שווה.

בימים אלו אני עובדת על אגרטל מבד כי חיים בלי עיצוב זה גם לא שווה. מתישהו בקרוב יהיו תמונות של המוצר הסופי. להתראות וביי.

 

לחיצה על כל תמונה תקשר למקור ממנו היא נלקחה.

Inspiring London

 

השבועות האחרונים היו מלאים בארועים מעוררי השראה! לונדון לא מאכזבת בכל הנוגע לתרבות (מזג אוויר זה כבר סיפור אחר..).

ביקור בתערוכה המצויינת של הנרי מור ופרנסיס בייקון ב Ashmolean Museum שבאוקספורד.

Henry Moore working on Atom Piece, mid-1960s

צפייה בתוכנית Imagine של ה BBC שאחד הפרקים שלה עסק בקרמיקאי והסופר אדמונד דה ואל. מומלץ בחום! (בעיקר לחובבי קרמיקה ועיצוב אבל כמובן לא רק). אומרים שגם הספר “הארנבת עם עיני הענבר” מצויין, טרם קראתי אבל אני בדרך.

Edmund De Waal

Chroma מופע בלט ברויאל אופרה. 30 דקות של עונג צרוף. פשוט, יפה ומעורר השראה. לרגע הצטערתי שלא בחרתי בריקוד כקריירה.

Chroma at the Royal Opera House

וכאילו כל זה לא הספיק לי, מצאתי את עצמי שוב משוטטת בעולם הבלוגים והגעתי להתמונה הזו ב color collective אחד הבלוגים האהובים עליי.

  

שיהיה שבוע טוב!

Let There Be Light

 

ישורת אחרונה של שנת הלימודים הנוכחית, והימים שלי הולכים ונעשים עמוסים יותר ויותר (מי חשב שזה בכלל אפשרי). בין עבודה על הבריף החדש והרבה הכנות לקראת המבחנים הקרבים אני מנסה לדחוס עוד כמה דברים לסדר היום שלי, סידורים, עבודה, חיפוש מלגות, וכמובן ניסיונות בלתי פוסקים להנות מהשפע התרבותי שללונדון יש להציע. השבוע כמעט הצלחתי לבלוע הכל ורגע לפני שנסגרה הספקתי לבקר בתערוכת האור המופלאה בגלריית הייוורד - The Light Show.

נכון לכתיבת שורות אלו ההכרטיסים כולם אזלו, על אף שהתערוכה הוארכה בשבועיים (מציגה עד ה 6.5.13). מזל שנערכתי מראש והצטיידתי בשני כרטיסים לי ולקירסי חברתי הפינית לספסל הלימודים. וכך, באמצע היום, בין שיופים בסדנא לבין הרצאות, ברחנו ל Southbank Centre ונהננו מאתנחתא תרבותית ומהמון השראה. 

התערוכה הציעה חוויה חושית מאוד אינטנסיבית שנראה שלא אצליח להעביר בתמונות ובמילים. כמובן שאנסה בכל זאת כי אי אפשר אחרת.. קיוויתי להתגאות בתמונות משלי לפוסט הזה, אך לצערי, למרות שהצטיידתי במצלמה החדשה שלי אסור היה לצלם כלל בשטח התערוכה. זה לא מנע ממני למצוא תמונות מרהיבות ברחבי האינטרנט האינסופיים.

Leo Villareal 

Anthony Mccall

 Conrad Shawcross

לצערי את אחת העבודות המרשימות ביותר מאת Olafur Eliasson לא צירפתי לפוסט מאחר ואף תמונה לא עושה עמה צדק, בנתיים תאלצו להסתפק בהצצה באתר שלו.

 Carlos Cruz-Diez

מה שעוד מילא את השבוע שלי היו שלושה ימי עבודה אינטנסיביים עם סטודיו XO. הסטודיו מעתיק את מושבו לחלל חדש שנמצא ממש מעבר לכביש מהסטודיו הנוכחי והקטן שלהם והם נזקקו לעוד ידיים עובדות במהלך השיפוץ. אמנם בעיקר צבעתי קירות והרכבתי רהיטי איקאה אך אני חייבת להודות שזו היתה חוויה משל עצמה. לראות חלל מוזנח משתפץ, מתעורר לחיים, ומתמלא רהיטים שיהפכו לחללי עבודה ותצוגה. כמובן שזו היתה גם חוויה נהדת להתוודע אל חברי הסטודיו ואל פועלם, להציץ אל מאוחרי הקלעים ולראות את לוחות ההשראה שלהם ואת תהליך היצירה בעודו מתרחש.

סטודיו XO עוסק בשילוב של אופנה וטכנולוגיה והפוקוס שלהם הוא ביצירת בגדים “חכמים”. יש להם רשימת לקוחות מרשימה ביניהם מוזיקאים ויוצרים עכשווים. שווה להציץ באתר שלהם ולהתעדכן מדי פעם. הם עושים קסמים!

 סטודיו XO בשיתוף עם Philips Design

*לחיצה על כל תמונה תעביר אתכם למקור ממנו היא נלקחה

It’s Just an Illusion

 

הסמסטר השלישי שלי ברויאל קולג’ בלונדון התחיל לפני כשבועיים והבריף הנוכחי מרגש אותי כל כך שהייתי חייבת לחלוק אותו איפשהו. מצאתי את המקום המושלם!

כותרת הבריף היא synesthesia והעיסוק הוא בחושים השונים - מגע, ריח, ראייה, שמיעה וטעם כשהמטרה היא לבלבל את החושים, לתעתע אותם או ליצור הקשרים חדשים.

מאחר ולא עידכנתי את הבלוג שנות אור רבות אני אכתוב עוד כמה מילים על הלימודים פה… הבריף ניתן לי במסגרת הפלטפורמה שאליה אני משתייכת - Platform 18. כל תלמיד במחלקה לעיצוב מוצר ברויאל קולג’ בוחר לו מיני קבוצה (פלטפורמה) אליה הוא משתייך. לכל פלטפורמה שני מנחים וכ 15 תלמידים, והיא מתמקדת בעיצוב מהיבטים שונים. Platform 18 שאליה אני משתייכת מתמקדת בתהליכי עיצוב, בעיצוב מונחה חומר ובהיבטים פחות תעשייתים של עיצוב. בדיוק בשבילי!

בבריף הנוכחי החלטתי לעסוק באשליות אופטיות והנה קצת מקורות השראה שאני מקווה שאוכל לצמוח מהם לפרוייקט מעניין.

 

התמונה מאת © Yasuko Furukawa

פרוייקט מעניין שהוצג ממש החודש בפיירה במילנו -   Hanging canvas seating, עוצב על ידי סטודיו יפני שנקרא YOY. הגעתי אליו דרך Yatzer שהציג אותו ברשימת הפרוייקטים המעניינים שהוצגו השנה במילנו. כבוד!

אובייקטים מתעתעים מאת Bomi Park

פרוייקט קליל ומשמח שעוסק בצל, מאת קבוצת העיצוב השוודית Front, גם הוא הוצג במילאנו ב 2008. החלל שבו הם הציגו את מגוון האובייקטים נראה מקסים -

ואיך אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי לכתוב על Nendo, שהוא נפלא תמיד אך במיוחד בהקשר הזה. כמה תמונות של אובייקטים שהציג במסגרת תערוכת יחיד שלו Saatchi Gallery ב 2010 - Thin Black Lines. נהדר!

וקצת תמונות של חלל הגלריה, בהחלט מעורר השראה!

מחשבות, הרהורים, ורעיונות יתקבלו בברכה! מקווה לעדכן בקרוב עם תהליך הפיתוח של האובייקטים שעליהם אני עובדת.

הפסקת התרעננות

 

החל מאתמול אני בחופש באופן רשמי. תם הסמסטר הראשון וחג המולד מתקרב בצעדי ענק (ואיתו גם הסיילים..), לונדון מתחילה ללבוש חג והכל מלא בקישוטים, אורות מנצנצים ועצים ירוקים. לצערי כל זה מלווה גם באווירת צרכנות מוגזמת וחסרת פרופרציות, אך(!) זהו הקריסמס הראשון שלי בחו”ל ואני מתכננת להנות ממנו ולחגוג אותו כאילו הייתי נוצריה מבית טוב.

על כל פנים לרגל החופשה והזמן שהתפנה לי התיישבתי לכתוב פוסט. שקלתי לכתוב אחד שייסכם את חווית הסמסטר הראשון אבל, במחשבה שניה, נראה שלבנתיים אסתפק בלחלוק חוויה אחת שהיתה מרעננת במיוחד - פגישה עם המעצב הידוע Kenneth Grange.

קנת’ הוא מעצב מוצר בריטי ואגדי בן 83, והוא בוגר וותיק של הרויאל קולג’ שבו אני לומדת, מדי שנה הוא מוזמן על ידי הקולג’ למפגשי הנחייה אישיים של אחד על אחד עם הסטודנטים. בשל העובדה שהוא מגיע רק למעט ביקורים ייתכן והמפגש שהיה לי איתו היה היחיד. לשמחתי היה מפרה ומעניין ואני מרגישה שמחה בחלקי על שפגשתי אותו. 

אחרי שהצגתי את תיק העבודות שלי ואת הפרוייקטים החדשים עליהם אני שוקדת ניהלנו אני וקנת’ שיחה קלילה על קו התפר שבין עיצוב ופיסול, על האולימפיאדה הבריטית והאדרכילות שנבנתה עבורה ועל מצב העיצוב בישראל. הרגשתי שלראשונה מזה זמן רב שמעתי דעה חדה, וכנה על עיצוב בן זמננו. עמדותיו היו רעננות ומרתקות ונראה שעל אף שהוא נחרץ ומגובש הוא פתוח לנהל שיחה ולתהות על סוגיות שונות בתחומים שונים ביניהם עיצוב, אסתטיקה והשכלה. לקראת הסוף הגענו אפילו לדבר על הקושי שבחיי זוגיות עם מעצב. בעיקר כזה שיש לו דעה על הכל.. ואני כמובן הזדהתי.

את המפגש חתם קנת’ עם אמירה מבודחת ומלאת הומור עצמי על גילו המבוגר ואמר שכששואלים אותו לשלומו הוא עונה שהוא בטוב מאחר שהוא עדיין בצד הטוב של הדשא.

ואני, אני נותרתי עם חומר למחשבה ובעיקר עם התהייה לגבי העובדה שהדבר הכי מרענן שחוויתי במהלך שלושת החודשים שלי בקולג’ הגיע מפיו של מעצב בפנסיה בן 83. ועוד כזה שעסק בעיצוב מכיוון שונה בתכלית מהכיוון שבו אני בוחרת ללכת.

Kenneth Grange האיש והאגדה (והנימוס הבריטי כמובן)

וקצת מפועלו -Chef Food Mixer, Kenwood, 1960  (לאמא שלי יש עדיין אחד כזה בבית שמשרת אותה נאמנה. אמא, אל תזרקי!)

Type 75 Mini Lamp

Kodak Instamatic 33, 1968

איינדהובן, לא מה שחשבתם

 

לפני כשבוע ציינתי חודש שלם של שהייה בלונדון, לקראת המאורע חשבתי לפרסם פוסט מלא חוויות והמלצות עיצוב מקומיות, אך רצה הגורל וקפצתי בספונטניות לביקור בשבוע העיצוב בהולנד. לפיכך ובהתאם לזאת, לפניכם פוסט חוויות והתרשמויות עיצוב מאיינדהובן. היה מפתיע ונפלא כאחד.

הפסטיבל באיינדהובן על אף גילו הצעיר (השנה ה 11 שלו) מצליח לייצר רעש רב סביבו. כשחושבים על איינדהובן ועל הולנד בהקשר של עיצוב אין זה מפתיע. הולנד היא ביתם החם של לא מעט מעצבים וקבוצות עיצוב מרשימות, ביניהן קבוצת העיצוב Droog Design, המעצבת Hella Jongerius, והמעצב נאצ’ו קרבונל. גם את Marcel Wanders ניתן לנכס להם באופן חלקי שכן מקורו בהולנד אך הוא עזב זה מכבר לטובת לונדון.

במקביל לכך איינדהובן מכילה כמה מוסדות אקדמאיים ללימודי עיצוב, הידוע שבהם הוא הדיזיין אקדמי (בו שקלתי גם אני לעשות את התואר השני שלי). המוסד מתהדר בצוות מרצים מרשים, ובין בוגריו נמנים מעצבים בינלאומיים מין השורה הראשונה. מתוך כך קל להבין מדוע איינדהובן נבחרה להיות מוקד ההתרחשות בכל הקשור בעיצוב.

השגשוג של הולנד בתחום העיצוב בשילוב הפרסום הרב שמצליח הפסטיבל לייצר הם שגרמו לי למצוא את עצמי מופתעת. עם הגעתי לאיינדהובן ביום שישי, נרגשת וצמאה לחגיגה, הרגשתי שהגעתי לעיירה אירופאית חביבה קטנה ומנומנמת. הרחובות בה היו כמעט ריקים מאדם והרגשתי בעיר רפאים. מאחר והיה זה יום אחד לפני פתיחת הפסטיבל הנחתי שדברים עוד נתונים לשינוי. אך, להפתעתי הרבה, איינדהובן נותרה מנומנת. גם בימי השיא של הפסטיבל היא הרגישה איטית, שקטה ואדישה לנוכח הפלא העיצובי שנרקם בתוכה ונשזר ברחובותיה. במבט ראשון היה זה מעט מאכזב, אך בבחינה לעומק ושיחה עם מעצבים מקומיים התגלתה תמונה רחבה יותר, לפיה עיצוב לא חייב להיות קרקס הוא יכול להיות גם דרך חיים. באיינדהובן ובהולנד חיים עיצוב כל השנה, הפסטיבל הוא רק הזדמנות לארגן את הסטודיו ולפתוח את הדלתות.

 Work With Me People - Bart Hess הקהל מוזמן לקחת חלק ביצירת טקסטילים  Bart Hess - ככה זה ייראה אם תעזרו לו לסיים…

אף מוקד של הפסטיבל לא הציג חברות מסחריות גדולות ונראה שמסורת זו שמורה בעיקר לשבוע העיצוב במילאנו ודומיו. לעומת זאת היתה בחינה של עולם העיצוב תוך גישה רעננה שנראה שאינה מפחדת לשאול שאלות. העיצוב נבחן ולא הוצג ובשל כך הכל נראה מעט ניסיוני ואקספרימנטלי. אובייקטים רבים שהוצגו בפסטיבל נראו כאילו שנולדו מתוך מחקר של חומר וחיפוש אחר תהליכי יצירה חדשים ולא קונבנציונליים. מעצבים רבים בחרו להראות תהליכים ודרכי ייצור, חלקם אף בחרו שלא להראות מוצרים מוגמרים ובמקומות מסויימים הקהל אף הוזמן לקחת חלק ביצירה. הפסטיבל כולו שם דגש על העשייה ונראה שהוא משמש כמעין זכוכית מגדלת הבוחנת את עולם העיצוב העכשווי ואת מקומו בעתיד.

נותרתי עם השראה רבה והרגשת רעננות אדירה. איינדהובן הצליחה לרגש באמת ולבלוט בעמדתה השונה והייחודית. נראה שהפסטיבל מייצג את חוד החנית ומביא את הבשורה של עולם העיצוב.

  כלי קרמיקה של המעצבת Lenneke Wispelwey 

מוצרים של Ontwerpdue, מתוך Eat Drink Design (מרכז העיר) אחד המוקדים המרתקים ביותר שיש לפסטיבל להציע

Matka Vases של המעצב Pepe Heykoop

הארכיטקט והציירת

 

לפני מספר שבועות במסגרת פסטיבל דוקאביב ראיתי את הסרט החדש Eames - The Architect and The Painter. הסרט מתעד את פועלם וחייהם של בני הזוג אימס שחלקו זוגיות וקריירה ועבדו יחד במשך 4 עשורים בתחומי עיצוב, אדריכלות וקולנוע. הסרט סוקר את עבודתם לאורך השנים ואת התנהלותם בסטודיו, ומספר את סיפורם האישי. ומעל הכל מנסה למצות את תמהיל ההצלחה שלהם, זו שהפכה אותם לגיבורי תרבות אל זמניים.

צ’ארלס וריי אימס נצרבו זה מכבר כאייקונים של העיצוב המודרני. היום במבט לאחור נראה שבעבודתם הם הגדירו את תפקידו וחשיבותו של המעצב וקבעו ערכים חדשים של אסטתיקה, תחכום ופשטות שהשתלבו כולם יחד בהרמוניה מופלאה. דווקא בשל ההנחה המוקדמת שאנו גדלים לתוכה, לפיה חייהם התנהלו על מי מנוחות, מעניין להחשף באמצעות הסרט לתמונה מלאה וכוללת של חיים ויצירה שלא היו מושלמים או קלים כמו שהושלנו לחשוב.

הסרט מספר את סיפורם הטומן בחובו לא רק את ההצלחות של בני הזוג אלא גם את הפגמים, הכשלונות והקשיים שחוו בדרכם המקצועית ובחייהם הפרטיים. באמצעות קטעי וידאו וראיונות שלהם, ושל אלה שהקיפו אותם, מתקבלת תמונה רחבה יותר שחושפת פנים נוספים בהתפתחותם ובדרך שעברו.

מרגש לראות את הניצוץ בעיני המתראיינים כאשר הם מספרים על בני הזוג, על התנהלותם כזוג יוצרים, על האיזון ושיתוף הפעולה ביניהם ועל התנהלותם הלא שיגרתית בסטודיו. אנשים שעבדו עימם בעבר מספרים על סביבת עבודה יצירתית, נעימה, ובעיקר מאפשרת, שהתנהלה באופן לא פורמלי נטול רוטינות וכללים. הסטודיו מתואר כמעין מגרש משחקים או קרקס. סביבת עבודה שלא דמתה לשום מקום אחר ודווקא בשל כך אפשרה להם לפרוץ גבולות וליצור פרוייקטים מרתקים.

הסיפור המעניין והמפתיע ביותר בסרט הוא הסיפור מאחורי הכיסא המפורסם שלימים הפך קלאסיקה עיצובית וסיפור הצלחה מסחרי, תחילת דרכו של הכסא כך מסתבר היתה בכישלון. ההתעקשות על פיתוח הכסא על אף שנכשל טכנולוגית בגלגולו הראשוני, הגורל ששלח את צ’ארלס למלחמה, הסקת המסקנות והשינוי בגישה העיצובית הם שהביאו בסופו של דבר למציאת הפתרון והפכו אותו לסיפור ההצלחה שאנו מכירים כיום.

הסרט עשוי היטב, מעניין ובעיקר מעורר השראה! מומלץ בחום.