It’s Just an Illusion

 

הסמסטר השלישי שלי ברויאל קולג’ בלונדון התחיל לפני כשבועיים והבריף הנוכחי מרגש אותי כל כך שהייתי חייבת לחלוק אותו איפשהו. מצאתי את המקום המושלם!

כותרת הבריף היא synesthesia והעיסוק הוא בחושים השונים - מגע, ריח, ראייה, שמיעה וטעם כשהמטרה היא לבלבל את החושים, לתעתע אותם או ליצור הקשרים חדשים.

מאחר ולא עידכנתי את הבלוג שנות אור רבות אני אכתוב עוד כמה מילים על הלימודים פה… הבריף ניתן לי במסגרת הפלטפורמה שאליה אני משתייכת - Platform 18. כל תלמיד במחלקה לעיצוב מוצר ברויאל קולג’ בוחר לו מיני קבוצה (פלטפורמה) אליה הוא משתייך. לכל פלטפורמה שני מנחים וכ 15 תלמידים, והיא מתמקדת בעיצוב מהיבטים שונים. Platform 18 שאליה אני משתייכת מתמקדת בתהליכי עיצוב, בעיצוב מונחה חומר ובהיבטים פחות תעשייתים של עיצוב. בדיוק בשבילי!

בבריף הנוכחי החלטתי לעסוק באשליות אופטיות והנה קצת מקורות השראה שאני מקווה שאוכל לצמוח מהם לפרוייקט מעניין.

 

התמונה מאת © Yasuko Furukawa

פרוייקט מעניין שהוצג ממש החודש בפיירה במילנו -   Hanging canvas seating, עוצב על ידי סטודיו יפני שנקרא YOY. הגעתי אליו דרך Yatzer שהציג אותו ברשימת הפרוייקטים המעניינים שהוצגו השנה במילנו. כבוד!

אובייקטים מתעתעים מאת Bomi Park

פרוייקט קליל ומשמח שעוסק בצל, מאת קבוצת העיצוב השוודית Front, גם הוא הוצג במילאנו ב 2008. החלל שבו הם הציגו את מגוון האובייקטים נראה מקסים -

ואיך אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי לכתוב על Nendo, שהוא נפלא תמיד אך במיוחד בהקשר הזה. כמה תמונות של אובייקטים שהציג במסגרת תערוכת יחיד שלו Saatchi Gallery ב 2010 - Thin Black Lines. נהדר!

וקצת תמונות של חלל הגלריה, בהחלט מעורר השראה!

מחשבות, הרהורים, ורעיונות יתקבלו בברכה! מקווה לעדכן בקרוב עם תהליך הפיתוח של האובייקטים שעליהם אני עובדת.

הפסקת התרעננות

 

החל מאתמול אני בחופש באופן רשמי. תם הסמסטר הראשון וחג המולד מתקרב בצעדי ענק (ואיתו גם הסיילים..), לונדון מתחילה ללבוש חג והכל מלא בקישוטים, אורות מנצנצים ועצים ירוקים. לצערי כל זה מלווה גם באווירת צרכנות מוגזמת וחסרת פרופרציות, אך(!) זהו הקריסמס הראשון שלי בחו”ל ואני מתכננת להנות ממנו ולחגוג אותו כאילו הייתי נוצריה מבית טוב.

על כל פנים לרגל החופשה והזמן שהתפנה לי התיישבתי לכתוב פוסט. שקלתי לכתוב אחד שייסכם את חווית הסמסטר הראשון אבל, במחשבה שניה, נראה שלבנתיים אסתפק בלחלוק חוויה אחת שהיתה מרעננת במיוחד - פגישה עם המעצב הידוע Kenneth Grange.

קנת’ הוא מעצב מוצר בריטי ואגדי בן 83, והוא בוגר וותיק של הרויאל קולג’ שבו אני לומדת, מדי שנה הוא מוזמן על ידי הקולג’ למפגשי הנחייה אישיים של אחד על אחד עם הסטודנטים. בשל העובדה שהוא מגיע רק למעט ביקורים ייתכן והמפגש שהיה לי איתו היה היחיד. לשמחתי היה מפרה ומעניין ואני מרגישה שמחה בחלקי על שפגשתי אותו. 

אחרי שהצגתי את תיק העבודות שלי ואת הפרוייקטים החדשים עליהם אני שוקדת ניהלנו אני וקנת’ שיחה קלילה על קו התפר שבין עיצוב ופיסול, על האולימפיאדה הבריטית והאדרכילות שנבנתה עבורה ועל מצב העיצוב בישראל. הרגשתי שלראשונה מזה זמן רב שמעתי דעה חדה, וכנה על עיצוב בן זמננו. עמדותיו היו רעננות ומרתקות ונראה שעל אף שהוא נחרץ ומגובש הוא פתוח לנהל שיחה ולתהות על סוגיות שונות בתחומים שונים ביניהם עיצוב, אסתטיקה והשכלה. לקראת הסוף הגענו אפילו לדבר על הקושי שבחיי זוגיות עם מעצב. בעיקר כזה שיש לו דעה על הכל.. ואני כמובן הזדהתי.

את המפגש חתם קנת’ עם אמירה מבודחת ומלאת הומור עצמי על גילו המבוגר ואמר שכששואלים אותו לשלומו הוא עונה שהוא בטוב מאחר שהוא עדיין בצד הטוב של הדשא.

ואני, אני נותרתי עם חומר למחשבה ובעיקר עם התהייה לגבי העובדה שהדבר הכי מרענן שחוויתי במהלך שלושת החודשים שלי בקולג’ הגיע מפיו של מעצב בפנסיה בן 83. ועוד כזה שעסק בעיצוב מכיוון שונה בתכלית מהכיוון שבו אני בוחרת ללכת.

Kenneth Grange האיש והאגדה (והנימוס הבריטי כמובן)

וקצת מפועלו -Chef Food Mixer, Kenwood, 1960  (לאמא שלי יש עדיין אחד כזה בבית שמשרת אותה נאמנה. אמא, אל תזרקי!)

Type 75 Mini Lamp

Kodak Instamatic 33, 1968

הגעתי!

 

ענקית, סואנת, הומה, עמוסה, אפרורית, מגניבה, מלחיצה ומהממת. לונדון מצליחה להכיל את הכל! ואני, אחרי מסע ארוך ומפותל סוף סוף הגעתי.

נחתתי ממש לפני מספר ימים ואני כבר מרגישה שאני כאן חודש. ומצד שני, אני עדיין מתאקלמת, מחפשת לי דירה ומנסה להבין איפה אני, ולאן אני הולכת.

בנתיים, החל מיום שני האחרון חזרתי להיות סטודנטית מין המניין. את צעדיי הראשונים ברויאל קולג’ אני עושה בתחושה שאני אפופה מעטפת חמימה ונעימה של צמר גפן מתוק. המוסד מאורגן למופת וערוך לכל ארוע ולכל סטודנט. השבוע הראשון ללימודים רצוף ארועים אינפורמטיביים וחברתיים הכל במינון טוב ובליווי אלכוהול (איך לא…). אחרי מספר ימים כאלו אני מוצאת שאני מרגישה שהגעתי לגן עדן, גן העדן של המכללות. אני מודה שזה נשמע מוזר, אבל זה פשוט כך.

אחד הפלוסים הנהדרים שמביא איתו הקולג’ ושהיה חסר לי עוד בתואר הראשון הוא אזור עבודה משלי לכל אורך השנה. אז כעת, בתור סטודנטית גאה ברויאל קולג’ אני מומקמת בשולחן שלי בקומה השמינית עם נוף להייד פארק!

ועם כל ההטבות הגיעה גם המטלה הראשונה.. התרגיל הראשון שאצטרך להגיש בעוד כשבועיים עוסק בגוף האנושי ומטרתו היא להעצים את הגוף לעשות משהו שהוא לא מסוגל לעשות. מאתגר בהחלט!

אז במקום לדחות את הקץ עליי לסור מיד לספר הסקיצות ולהתחיל להניע איזשהו פרוייקט בנושא. לא אסיים בלי תירוץ לכמה תמונות.. ואשאיר אתכם עם רשמים קצרים מפסטיבל העיצוב שהתקיים פה עד שבוע שעבר, ה London Design Festival. תפסתי אותו ממש ביומו האחרון אך עדיין הצלחתי להתרשם.

פרוייקט שמאוד הרשים אותי הוא Ray - גוף תאורה יפהפה ופשוט, נטול התחכמוית או גינונים, של המעצבת Kristine Five Melvær הנורבגית, שהוצג במסגרת ביתן עיצוב נורווגי.

Gravity Stool הוא פרוייקט שנולד מתוך מחקר ושילוב של מיגנוט וגרביטציה. שייך ל Jolan van der Wiel, מעצב הולנדי צעיר. שמעתי שהוא גם זכה בתחרות המעצבים הצעירים שהתקיימה השנה בקלן במסגרת התערוכה IMM Cologne. כבוד!

הצצה לתהליך העשייה, ולאלה מכם שזה מעניין אותם שווה לראות את הסרטון הזה - 

אמשיך לעדכן בקרוב ובנתיים ד”ש מלונדון ומהמלכה..

לא מחכה לי

 

מאז סיום התואר אני בדיאלוג עם הרצון העז להגיע לתואר שני ברויאל קולג’ שבלונדון אך מפאת הפחד מכישלון וההרגשה שזה צעד כה גדול שנה אחר שנה פשוט דחיתי את הרעיון. לשמחתי החלום לא הירפה והשנה הרגשתי שאין ממנו מנוס... לאט התגנבה לה המחשבה שאולי אני כבר די מוכנה ושבקרוב אני ארגיש שאני מתחילה להיות קצת זקנה.. בסוף הגעתי למסקנה(!) - חלומות צריך להגשים!

לשמחתי עברתי את השלב הראשון (טפסים למיניהם, מכתב המלצה ותיק עבודות) ונקראתי לראיון בלונדון. ארזתי את עצמי ונסעתי לשלושה ימים קצרצרים אך מעולים! או יותר נכון מהולים(!) ברגשות מעורבים שכן הרצון להנות מהעיר התערבב עם הלחץ שאפף אותי לקראת הראיון וכך מצאתי את עצמי משוטטת בחוסר מטרה ברחבי העיר, לא הצלחתי להתכוונן על יעד מסויים למרות שהצטיידתי ברשימה נאה של מקומות לביקור... ואפילו לשופינג לא היתה לי סבלנות (אכן מטריד).

למזלי קבעתי לי מבעוד מועד מפגש מעוצב עם המעצב דויד אמר שלמד שם תואר שני וחי בלונדון כבר מספר שנים. דויד קיבל את פניי וחלק עמי כמה מהתובנות שלו.

ביום של הראיון באופן די מפתיע הצלחתי להכיל את הלחץ והמפגש עבר בנעימים. סביב שולחן מרובע וגדול ישבו 4 מרצים ביניהם ראש המחלקה שהיה נעים ומחוייך Tord Boontje, המעצב Roberto Feo שהוא חלק מ El Ultimo grito והאדריכלית Hilary French, היה מרצה נוסף שלא הצלחתי להפנים את שמו והיו גם שני סטודנטים, שישה אנשים לא פחות ואחת בחורה נרגשת (אני)... לשמחתי זה הרגיש יותר כמו דיון ופחות כמו ראיון והרגשתי בעיקר שהנוכחים מנסים להבין מי אני ומאיזה מקום אני מעצבת, ובכלל למה אני רוצה ללמוד ברויאל קולג’ (נו באמת…).

קצת מפועלם של המרצים בבית הספר - גוף תאורה Garland – Tord Boontje

מיד אחרי שיצאתי משם קלטתי שנותר לי יום וחצי בלונדון ושהלחץ עבר. הגיע הזמן לנצל את העיר! ביקרתי ברויאל אקדמי בתערוכה הנפלאה של דיוויד הוקני, מומלץ בחום! ולאחר מכן קפצתי למוזיאון העיצוב הנהדר שלצערי הפעם איכזב! התערוכות בו היו משעממות ודלות ולא מצאתי בהן כל השראה. כמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהגעתי עייפה והייתי חמושה בציפיות לביקור במוזיאון (לא הייתי בו מאז 2003) כך שהגעתי עם צמא אדיר להשראה. ייתכן וזה מתכון לכישלון.

Peckham Shield שולחן מקרטון ומסקינגטייפ של El Ultimo Grito

לשמחתי הרבה גיליתי לפני כמה ימים שהתקבלתי! ידיעה משמחת ומלחיצה גם יחד. תהליך הקבלה השולם אך כעת אני צריכה למצוא מלגה או מענק או אולי איזה שוגר דדי מאחר ושכר הלימוד לאלו שאינם מקומיים מגיע לסכומים מטורפים! וזה עוד לפני הוצאות מחייה ושופינג חיוני בטופשופ…

לאלו מכם שחולקים את הקושי לאזור אומץ ופשוט לקפוץ למים הבאתי ציטוט מקסים של Anaïs Nin (שמצאתי בגיליסט) מקווה שיתן גם לכם השראה

The day came when the risk to remain tight in a bud was more painful than the risk it took to blossom.

*כמו תמיד התמונות נלקחו ממקורות שונים, לחיצה על כל תמונה תביא אתכם למקור

עושים בית ספר לעיצוב

לפני מספר ימים ביקרתי בתערוכות של בתי הספר לעיצוב הידועות גם כמפגן הכח של בתי הספר וכרטיס הכניסה של הבוגרים הטריים אל עולם העיצוב האמיתי.

החוויות הביאו אותי לחשוב על הדרך הארוכה שאני וחבריי ללימודים עברנו עד לסיום התואר. כסטודנט לעיצוב אתה מעביר סמסטר אחר סמסטר ביצירת פרוייקט, שאין בו תועלת של ממש. לרוב, מייצרים הסטודנטים מודלים לא שימושיים שמייצגים חפץ שהינו לרוב קונספטואלי מדי, לעיתים מוגזם, וכמעט תמיד בוסרי. רוב רובם של המודלים המיוצרים במהלך הלימודים נזרקים לפח מעט זמן לאחר שמתקבל עליהם הציון. מיד מתבקשת השאלה מדוע בעצם אנו צריכים את זה? העבודה על פרוייקט הגמר ארוכה, מגייעת, תמיד מסתכמת בהוצאה כלכלית כבדה ובימים ארוכים ולילות בלי שינה. אז למה נדרשים הסטודנטים לעבור את כל שלבי המחקר, התכנון, הגשת סקיצות רבות והצעות עיצוביות? למה צריך לבנות ללטש, לשפשף למרק לדייק לצבוע ולהגיש את פרוייקט הגמר?

לפני מספר ימים קראתי כתבה של יובל סער שעוסקת בנושא פרוייקטי הגמר. בכתבה תוקף יובל סער את הנושא מכיוונים שונים ובאמצעות אנשי מקצוע רבים מהתחום. בין השאר נידון נושא פרוייקטי הגמר מתוך נקודת הסתכלות של למידה ודרבון להישגים גבוהים יותר. בכתבתו נשאלת גם השאלה האם פרוייקט הגמר הוא האמצעי היחיד למתן הציון, והיא לא נענית באופן חד משמעי.

ד”ר אריקה לנדאו כתבה בספרה האומץ להיות מוכשר "כל התנסות של למידה כמוה ככניסה לעולם פתוח יותר מזה שהיה בנקודת המוצא." אני מוצאת צדק במילותיה של אריקה לנדאו, הסטודנט נדרש לעבור את כל תהליכי הפיתוח והייצור של אובייקט מסויים על בשרו כדי ללמוד מכך. העבודה על פרוייקט הגמר היא אכן ארוכה ורבה אך שכרה בצידה. יחד עם זאת, אני נותרת עם תהייה גדולה לגבי האופן בו ניתן הציון עבור פרוייקט הגמר.

בלימודים ריאליים יותר, הסטודנטים נדרשים להוכיח את רמת הידע שלהם על ידי בחינות או כתיבת עבודות. הם מתבקשים לשנן ולזכור חומר, לומדים לנתח ולחשוב והציון ניתן להם על סמך רמת הידע שאליה הגיעו במהלך הלימודים. בבית ספר לעיצוב לעוומת זאת, בחינת הפרוייקט שהוגש לא מודדת את הסקת המסקנות ורמת הידע שצרך התלמיד מעשייתו. לרוב, היא מודדת אך ורק את הפרוייקט הסופי שהוגש. הפרוייקט שהופק הוא שמקבל את הציון ולא התלמיד.

אני מוצאת שמשוואה המורכבת מקבלת ציון על פי פרוייקט הגמר הינה משוואה חסרה. במתן הציון לפרוייקט הגמר אין התייחסות לתלמיד. לא נשקלים פרמטרים של רכישת ידע ובקיאות בחומר הנלמד, לא נבדקת ההתקדמות שעשה התלמיד במהלך עשיית הפרוייקט, אין התייחסות לאתגרים שהציב לעצמו התלמיד, או למהלכים פורצי דרך שעשה במהלך העבודה. אין התייחסות לעלייה באיכות העבודה, ולפיתוח השפה הצורנית ביחס לעבודות קודמות של אותו תלמיד.

לאחר ביקור בתערוכות הסיום בבתי הספר השונים, אני מאחלת לתלמידי השנים הבאות שבמהלך לימודיהם ישקל גם הפרמטר האנושי, החלק שחסר במשוואה, ושהציונים שינתנו להם ישקפו גם את רמת הלימוד שלהם מתהליך עשיית הפרוייקט ולא רק את החפץ המוגמר והסופי העומד לנגד עיניהם הבוחנות של המרצים והפרופסורים.

והנה כמה פרוייקטים מעניינים ששבו את עיני בעת ביקורי בתערוכות השונות - 

 

Oficina, עוצב על ידי לירון אטלס ונטע פורברג - מעצבות תעשייתיות בוגרות HIT

אופיסינה היא פרשנות מודרנית, קלה ודקיקה למכתבה הקלאסית. את המערכת אפשר להתאים לאופיו ולצרכיו של המשתמש.

  Place, עוצב על ידי נדיה זינגר - מעצבת תעשייתית בוגרת שנקר

רהיט חווייתי לחדר ילדים היוצר חלל אלטרנטיבי בחדר, מיועד לילדים בגילאי 4-10

  מאובנים, עוצב על ידי אופיר צוקר - מעצב תעשייתי בוגר שנקר

פרויקט המציע שיטת ייצור חדשה המבוססת על יציקת בטון לתוך תבניות רכות מבד.

 החיים שאחרי, שירז בוחבוט - מעצבת פנים בוגרת HIT

הפרוייקט אוסף אליו רהיטי עץ ישנים בנקודת הקצה שלהם על מנת לתת להם גלגול חיים נוסף.