Furniture: making and meaning

 

על אף מזג האוויר האפרורי והגשום (בסוף מאי..) מצאתי בשבוע האחרון עוד סיבה לחיבתי ההולכת ומתחזקת לעיר הזו. שישי, 10.00 בבוקר, אני באודיטוריום במוזיאון ויקטוריה ואלברט ליום הרצאות בנושא ריהוט. מי שמכיר אותי יודע שזה כאילו הוזמן במיוחד בשבילי (ולמרות זאת קניתי כרטיס רק יום לפני).

Furniture: making and meaning

כמובן שקראתי את התוכנייה לפני שהזמנתי כרטיס אבל מודה, לא התעמקתי. קצת התלבטתי למרות שזה ה V&A בסוף שאלתי חברה ללימודים שאחותה עובדת במוזיאון מה היא חושבת, לקנות או לא לקנות. לקנות היא אמרה. חייב להיות טוב. זה ה V&A. השתכנעתי.

ההרצאות של הבוקר היו מעניינות (אחרי הכל זה ה V&A) אבל הרגישו לי כמו חימום. קצת על גלריית הרהיטים החדשה, קצת היסטוריה, כמה רהיטים מהעבר הרחוק, כפפות לבנות כדי לא לגעת בפורנירים, שתי גברות מבוגרות מדברות בנימוס… באמת שהיה מעניין ומעשיר אבל פתאום קצת התייבשתי. ישבתי שם בקהל בין חבורה של חוקרי רהיטים והיסטוריונים מעונבים ומנומסים. והתחלתי לחשוש שהולך להיות דלוח.

אז זהו, שלא. זה ה V&A אחרי הכל!

יום ההרצאות הלך והשתפר וכבר במהלך המושב השני הבנתי שעשיתי נכון כשקניתי כרטיס. החלק השני עסק בחומרים ולמרות שכל הרצאה היתה יחסית קצרה (בין חצי שעה ל 45 דקות) היא העניקה סקירה מעמיקה של חומר. החומר הראשון שנידון היה Shagreen, חומר ששמעתי עליו בעבר אבל לא באמת הכרתי. ההרצאה הסבירה מהו החומר (עור של כריש או חתול ים) ואיך השתמשו בו, הראתה דוגמאות ונגעה גם בשאלות של מוסר שרלוונטיות לשימוש בו היום בשל הכחדות החיות.

אחריו היתה הרצאה על לבידי עץ שהתמקדה בהבדלים שבין Laminated wood ו Plywood. על ההיסטוריה של השימוש בטכניקות האלה וכמובן תרומתם של בני הזוג אימס (איך אפשר בלעדם).

במסגרת הרצאות הצהריים על חומרים, דובר גם על כרסום בעץ באופן ידני ומסורתי לעומת הטכנולוגיה הממוכנת של ימינו. או במילים אחרות איך The CNC killed the craftsmanship.

Cinderella Table - Jeroen Verhoeven

רהיטים עטופים ב Shagreen

ולבסוף הגיע מושב אחר הצהריים שכלל שלושה מעצבים עכשווים Julia Lohmann ,Gareth Neal ו Joris Laarman. כל אחד סיפר על עבודתו (לצערי בקצרה מדיי) ולאחר מכן התקיים דיון מרתק על תהליך העיצוב. ולא סתם אני כותבת מרתק! בסיום הדיון המנחה אתגר את המעצבים בשאלה הניצחת מדוע לדעתם יש צורך בעוד כיסאות בעולם. ללא ספק שאלה שקשה לענות עליה, אך היא מאתגרת במיוחד כשהיא מופנה למעצבים שעוסקים בעיצוב רהיטים. ככה זה בלונדון, הנימוס הוא לא תירוץ לשטחיות!

Joris שהיה מרשים לכל אורך הדיון לא התבלבל וענה -

“Design is like making a story. Why would you want to read another story if you already read one.”

מיותר לציין שלאף אחד מהמעצבים האחרים לא היתה תשובה טובה יותר ובכך הסתיים הדיון. עכשיו רק צריך שתהיה קצת שמש ואוכל לכתוב שלונדון טובה אליי!

Joris Laarman - Bone Furniture

   Julia Lohmann - Flock

 Gareth Neal - Vessels

The Aram Gallery

 

ביום שני האחרון שהיה שמשי וקיצי שכחתי לרגע מהלחץ של הלימודים והמבחנים וניצלתי את הבוקר לביקור הראשון שלי בגלריה ארם. הגלריה שממוקמת באזור ה Covent Garden היא חלק מחנות רהיטים ופרטי עיצוב שמתנשאת על פני שלוש קומות.

התערוכה הנוכחית המוצגת בה Prototypes & Experiments VII היא התערוכה השביעית שמתמקדת בתהליכי עיצוב, באופן בו חושבים המעצבים ובדרך אותה הם עוברים עד הגיעם למוצר מוגמר. התערוכה מציגה פרוטוטייפים, מוקאפים ואובייקטים מאת מעצבים צעירים ומבטיחים וכן מעצבים מוכרים יותר, ובינהם מציג גם דויד אמר שאפשר לומר שהוא משלנו (למרות שהוא חיי כבר למעלה מ 5 שנים בלונדון).

התערוכה קטנה יחסית אך מאפשרת הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם היצירה הסבוך והמפותל. באמצעות האובייקטים המוצגים ניתן להתרשם מהחיפוש, מהניסיונות ומהמורכבות הכרוכה בפיתוח מוצר.

ולראשונה בבלוג, תמונות שאני צילמתי!

Concrete Canvas שרפרף מבד ובטון מאת Florian Schmid 

פרוטוטייפים מאת המעצב Simon Hasan שגם מרצה במחלקה שלי ברויאל קולג’

מדפים ושרפרף מאת דויד אמר

התערוכה מציגה עד ה 15 ביוני, אם אתם באזור שווה לבקר גם בגלריה וגם בחנות.

Let There Be Light

 

ישורת אחרונה של שנת הלימודים הנוכחית, והימים שלי הולכים ונעשים עמוסים יותר ויותר (מי חשב שזה בכלל אפשרי). בין עבודה על הבריף החדש והרבה הכנות לקראת המבחנים הקרבים אני מנסה לדחוס עוד כמה דברים לסדר היום שלי, סידורים, עבודה, חיפוש מלגות, וכמובן ניסיונות בלתי פוסקים להנות מהשפע התרבותי שללונדון יש להציע. השבוע כמעט הצלחתי לבלוע הכל ורגע לפני שנסגרה הספקתי לבקר בתערוכת האור המופלאה בגלריית הייוורד - The Light Show.

נכון לכתיבת שורות אלו ההכרטיסים כולם אזלו, על אף שהתערוכה הוארכה בשבועיים (מציגה עד ה 6.5.13). מזל שנערכתי מראש והצטיידתי בשני כרטיסים לי ולקירסי חברתי הפינית לספסל הלימודים. וכך, באמצע היום, בין שיופים בסדנא לבין הרצאות, ברחנו ל Southbank Centre ונהננו מאתנחתא תרבותית ומהמון השראה. 

התערוכה הציעה חוויה חושית מאוד אינטנסיבית שנראה שלא אצליח להעביר בתמונות ובמילים. כמובן שאנסה בכל זאת כי אי אפשר אחרת.. קיוויתי להתגאות בתמונות משלי לפוסט הזה, אך לצערי, למרות שהצטיידתי במצלמה החדשה שלי אסור היה לצלם כלל בשטח התערוכה. זה לא מנע ממני למצוא תמונות מרהיבות ברחבי האינטרנט האינסופיים.

Leo Villareal 

Anthony Mccall

 Conrad Shawcross

לצערי את אחת העבודות המרשימות ביותר מאת Olafur Eliasson לא צירפתי לפוסט מאחר ואף תמונה לא עושה עמה צדק, בנתיים תאלצו להסתפק בהצצה באתר שלו.

 Carlos Cruz-Diez

מה שעוד מילא את השבוע שלי היו שלושה ימי עבודה אינטנסיביים עם סטודיו XO. הסטודיו מעתיק את מושבו לחלל חדש שנמצא ממש מעבר לכביש מהסטודיו הנוכחי והקטן שלהם והם נזקקו לעוד ידיים עובדות במהלך השיפוץ. אמנם בעיקר צבעתי קירות והרכבתי רהיטי איקאה אך אני חייבת להודות שזו היתה חוויה משל עצמה. לראות חלל מוזנח משתפץ, מתעורר לחיים, ומתמלא רהיטים שיהפכו לחללי עבודה ותצוגה. כמובן שזו היתה גם חוויה נהדת להתוודע אל חברי הסטודיו ואל פועלם, להציץ אל מאוחרי הקלעים ולראות את לוחות ההשראה שלהם ואת תהליך היצירה בעודו מתרחש.

סטודיו XO עוסק בשילוב של אופנה וטכנולוגיה והפוקוס שלהם הוא ביצירת בגדים “חכמים”. יש להם רשימת לקוחות מרשימה ביניהם מוזיקאים ויוצרים עכשווים. שווה להציץ באתר שלהם ולהתעדכן מדי פעם. הם עושים קסמים!

 סטודיו XO בשיתוף עם Philips Design

*לחיצה על כל תמונה תעביר אתכם למקור ממנו היא נלקחה

הפסקת התרעננות

 

החל מאתמול אני בחופש באופן רשמי. תם הסמסטר הראשון וחג המולד מתקרב בצעדי ענק (ואיתו גם הסיילים..), לונדון מתחילה ללבוש חג והכל מלא בקישוטים, אורות מנצנצים ועצים ירוקים. לצערי כל זה מלווה גם באווירת צרכנות מוגזמת וחסרת פרופרציות, אך(!) זהו הקריסמס הראשון שלי בחו”ל ואני מתכננת להנות ממנו ולחגוג אותו כאילו הייתי נוצריה מבית טוב.

על כל פנים לרגל החופשה והזמן שהתפנה לי התיישבתי לכתוב פוסט. שקלתי לכתוב אחד שייסכם את חווית הסמסטר הראשון אבל, במחשבה שניה, נראה שלבנתיים אסתפק בלחלוק חוויה אחת שהיתה מרעננת במיוחד - פגישה עם המעצב הידוע Kenneth Grange.

קנת’ הוא מעצב מוצר בריטי ואגדי בן 83, והוא בוגר וותיק של הרויאל קולג’ שבו אני לומדת, מדי שנה הוא מוזמן על ידי הקולג’ למפגשי הנחייה אישיים של אחד על אחד עם הסטודנטים. בשל העובדה שהוא מגיע רק למעט ביקורים ייתכן והמפגש שהיה לי איתו היה היחיד. לשמחתי היה מפרה ומעניין ואני מרגישה שמחה בחלקי על שפגשתי אותו. 

אחרי שהצגתי את תיק העבודות שלי ואת הפרוייקטים החדשים עליהם אני שוקדת ניהלנו אני וקנת’ שיחה קלילה על קו התפר שבין עיצוב ופיסול, על האולימפיאדה הבריטית והאדרכילות שנבנתה עבורה ועל מצב העיצוב בישראל. הרגשתי שלראשונה מזה זמן רב שמעתי דעה חדה, וכנה על עיצוב בן זמננו. עמדותיו היו רעננות ומרתקות ונראה שעל אף שהוא נחרץ ומגובש הוא פתוח לנהל שיחה ולתהות על סוגיות שונות בתחומים שונים ביניהם עיצוב, אסתטיקה והשכלה. לקראת הסוף הגענו אפילו לדבר על הקושי שבחיי זוגיות עם מעצב. בעיקר כזה שיש לו דעה על הכל.. ואני כמובן הזדהתי.

את המפגש חתם קנת’ עם אמירה מבודחת ומלאת הומור עצמי על גילו המבוגר ואמר שכששואלים אותו לשלומו הוא עונה שהוא בטוב מאחר שהוא עדיין בצד הטוב של הדשא.

ואני, אני נותרתי עם חומר למחשבה ובעיקר עם התהייה לגבי העובדה שהדבר הכי מרענן שחוויתי במהלך שלושת החודשים שלי בקולג’ הגיע מפיו של מעצב בפנסיה בן 83. ועוד כזה שעסק בעיצוב מכיוון שונה בתכלית מהכיוון שבו אני בוחרת ללכת.

Kenneth Grange האיש והאגדה (והנימוס הבריטי כמובן)

וקצת מפועלו -Chef Food Mixer, Kenwood, 1960  (לאמא שלי יש עדיין אחד כזה בבית שמשרת אותה נאמנה. אמא, אל תזרקי!)

Type 75 Mini Lamp

Kodak Instamatic 33, 1968

איינדהובן, לא מה שחשבתם

 

לפני כשבוע ציינתי חודש שלם של שהייה בלונדון, לקראת המאורע חשבתי לפרסם פוסט מלא חוויות והמלצות עיצוב מקומיות, אך רצה הגורל וקפצתי בספונטניות לביקור בשבוע העיצוב בהולנד. לפיכך ובהתאם לזאת, לפניכם פוסט חוויות והתרשמויות עיצוב מאיינדהובן. היה מפתיע ונפלא כאחד.

הפסטיבל באיינדהובן על אף גילו הצעיר (השנה ה 11 שלו) מצליח לייצר רעש רב סביבו. כשחושבים על איינדהובן ועל הולנד בהקשר של עיצוב אין זה מפתיע. הולנד היא ביתם החם של לא מעט מעצבים וקבוצות עיצוב מרשימות, ביניהן קבוצת העיצוב Droog Design, המעצבת Hella Jongerius, והמעצב נאצ’ו קרבונל. גם את Marcel Wanders ניתן לנכס להם באופן חלקי שכן מקורו בהולנד אך הוא עזב זה מכבר לטובת לונדון.

במקביל לכך איינדהובן מכילה כמה מוסדות אקדמאיים ללימודי עיצוב, הידוע שבהם הוא הדיזיין אקדמי (בו שקלתי גם אני לעשות את התואר השני שלי). המוסד מתהדר בצוות מרצים מרשים, ובין בוגריו נמנים מעצבים בינלאומיים מין השורה הראשונה. מתוך כך קל להבין מדוע איינדהובן נבחרה להיות מוקד ההתרחשות בכל הקשור בעיצוב.

השגשוג של הולנד בתחום העיצוב בשילוב הפרסום הרב שמצליח הפסטיבל לייצר הם שגרמו לי למצוא את עצמי מופתעת. עם הגעתי לאיינדהובן ביום שישי, נרגשת וצמאה לחגיגה, הרגשתי שהגעתי לעיירה אירופאית חביבה קטנה ומנומנמת. הרחובות בה היו כמעט ריקים מאדם והרגשתי בעיר רפאים. מאחר והיה זה יום אחד לפני פתיחת הפסטיבל הנחתי שדברים עוד נתונים לשינוי. אך, להפתעתי הרבה, איינדהובן נותרה מנומנת. גם בימי השיא של הפסטיבל היא הרגישה איטית, שקטה ואדישה לנוכח הפלא העיצובי שנרקם בתוכה ונשזר ברחובותיה. במבט ראשון היה זה מעט מאכזב, אך בבחינה לעומק ושיחה עם מעצבים מקומיים התגלתה תמונה רחבה יותר, לפיה עיצוב לא חייב להיות קרקס הוא יכול להיות גם דרך חיים. באיינדהובן ובהולנד חיים עיצוב כל השנה, הפסטיבל הוא רק הזדמנות לארגן את הסטודיו ולפתוח את הדלתות.

 Work With Me People - Bart Hess הקהל מוזמן לקחת חלק ביצירת טקסטילים  Bart Hess - ככה זה ייראה אם תעזרו לו לסיים…

אף מוקד של הפסטיבל לא הציג חברות מסחריות גדולות ונראה שמסורת זו שמורה בעיקר לשבוע העיצוב במילאנו ודומיו. לעומת זאת היתה בחינה של עולם העיצוב תוך גישה רעננה שנראה שאינה מפחדת לשאול שאלות. העיצוב נבחן ולא הוצג ובשל כך הכל נראה מעט ניסיוני ואקספרימנטלי. אובייקטים רבים שהוצגו בפסטיבל נראו כאילו שנולדו מתוך מחקר של חומר וחיפוש אחר תהליכי יצירה חדשים ולא קונבנציונליים. מעצבים רבים בחרו להראות תהליכים ודרכי ייצור, חלקם אף בחרו שלא להראות מוצרים מוגמרים ובמקומות מסויימים הקהל אף הוזמן לקחת חלק ביצירה. הפסטיבל כולו שם דגש על העשייה ונראה שהוא משמש כמעין זכוכית מגדלת הבוחנת את עולם העיצוב העכשווי ואת מקומו בעתיד.

נותרתי עם השראה רבה והרגשת רעננות אדירה. איינדהובן הצליחה לרגש באמת ולבלוט בעמדתה השונה והייחודית. נראה שהפסטיבל מייצג את חוד החנית ומביא את הבשורה של עולם העיצוב.

  כלי קרמיקה של המעצבת Lenneke Wispelwey 

מוצרים של Ontwerpdue, מתוך Eat Drink Design (מרכז העיר) אחד המוקדים המרתקים ביותר שיש לפסטיבל להציע

Matka Vases של המעצב Pepe Heykoop

הארכיטקט והציירת

 

לפני מספר שבועות במסגרת פסטיבל דוקאביב ראיתי את הסרט החדש Eames - The Architect and The Painter. הסרט מתעד את פועלם וחייהם של בני הזוג אימס שחלקו זוגיות וקריירה ועבדו יחד במשך 4 עשורים בתחומי עיצוב, אדריכלות וקולנוע. הסרט סוקר את עבודתם לאורך השנים ואת התנהלותם בסטודיו, ומספר את סיפורם האישי. ומעל הכל מנסה למצות את תמהיל ההצלחה שלהם, זו שהפכה אותם לגיבורי תרבות אל זמניים.

צ’ארלס וריי אימס נצרבו זה מכבר כאייקונים של העיצוב המודרני. היום במבט לאחור נראה שבעבודתם הם הגדירו את תפקידו וחשיבותו של המעצב וקבעו ערכים חדשים של אסטתיקה, תחכום ופשטות שהשתלבו כולם יחד בהרמוניה מופלאה. דווקא בשל ההנחה המוקדמת שאנו גדלים לתוכה, לפיה חייהם התנהלו על מי מנוחות, מעניין להחשף באמצעות הסרט לתמונה מלאה וכוללת של חיים ויצירה שלא היו מושלמים או קלים כמו שהושלנו לחשוב.

הסרט מספר את סיפורם הטומן בחובו לא רק את ההצלחות של בני הזוג אלא גם את הפגמים, הכשלונות והקשיים שחוו בדרכם המקצועית ובחייהם הפרטיים. באמצעות קטעי וידאו וראיונות שלהם, ושל אלה שהקיפו אותם, מתקבלת תמונה רחבה יותר שחושפת פנים נוספים בהתפתחותם ובדרך שעברו.

מרגש לראות את הניצוץ בעיני המתראיינים כאשר הם מספרים על בני הזוג, על התנהלותם כזוג יוצרים, על האיזון ושיתוף הפעולה ביניהם ועל התנהלותם הלא שיגרתית בסטודיו. אנשים שעבדו עימם בעבר מספרים על סביבת עבודה יצירתית, נעימה, ובעיקר מאפשרת, שהתנהלה באופן לא פורמלי נטול רוטינות וכללים. הסטודיו מתואר כמעין מגרש משחקים או קרקס. סביבת עבודה שלא דמתה לשום מקום אחר ודווקא בשל כך אפשרה להם לפרוץ גבולות וליצור פרוייקטים מרתקים.

הסיפור המעניין והמפתיע ביותר בסרט הוא הסיפור מאחורי הכיסא המפורסם שלימים הפך קלאסיקה עיצובית וסיפור הצלחה מסחרי, תחילת דרכו של הכסא כך מסתבר היתה בכישלון. ההתעקשות על פיתוח הכסא על אף שנכשל טכנולוגית בגלגולו הראשוני, הגורל ששלח את צ’ארלס למלחמה, הסקת המסקנות והשינוי בגישה העיצובית הם שהביאו בסופו של דבר למציאת הפתרון והפכו אותו לסיפור ההצלחה שאנו מכירים כיום.

הסרט עשוי היטב, מעניין ובעיקר מעורר השראה! מומלץ בחום.

הגאונות שבעיצוב

 

“design should be as discreet as an English butler” כך מסביר המעצב דיטר ראמס בפרק הראשון של התוכנית הגאונית The Genius of Design, רגע לפני שהוא שוטח את עשרת הדיברות שלו לכל מעצב באשר הוא. 

The Genius of Design היא תוכנית בת 5 פרקים שסוקרת את תחום העיצוב מאז המהפכה התעשייתית ועד ימינו. כל פרק, שאורכו כשעה, בוחן את עולם העיצוב מכיוון שונה ואת הפרקים מלווה מסגרת כרונולוגית. אל תטעו, זוהי לא תוכנית היסטורית יבשה ומשעממת על עיצוב של פעם, זוהי תוכנית גאונית מרתקת ואסתטית שמספרת את סיפור העיצוב וההתפתחות שלו דרך מעצבים, אובייקטים, טכניקות וגישות שונות.

התוכנית מגוונת ונותנת הצצה קפדנית למוצרים שונים, גדולים וקטנים כאחד, כאשר הקו המקשר ביניהם הוא שכל אחד מהם מייצג חידוש, המצאה או הברקה. בין החפצים המוצגים נבחנים לעומק כלי רכב, מטוסים, מכוניות, רהיטים, גופי תאורה, כלי בית ואף כלי נשק. כמו כן מוצגות תפיסות עיצוב שונות ומנוגדות כדוגמאת תפיסת הבאוהאוס הפונקציונלי והנקי אל מול עיצוב האר נובו העמוס והמקושט.

  דיונים סביב כסא המונובלוק

בתוכנית מדברים גם על הצדדים המורכבים יותר בתפקידו של מעצב, וכבר בפרק הראשון ישנה התייחסות לחברה ה”משתמשת וזורקת” ולעולמנו השבע והמלא. בפרק השלישי נבחן תפקידו של המעצב בתקופות מלחמה בדגש כמובן על פיתוחים מאסיביים של כלי נשק במהלך מלחמת העולם השנייה. יחד עם זאת לא פוסחים לספר גם על רווחי המשנה שנולדו מתוך כך, כדוגמא לכך מובא סיפורו של צ’ארלס אימס שעבד בתקופת המלחמה עם לבידי עץ בלמינציה, התנסות שהביאה אותו לגילוי טכניקה חדשה לעבודה עם החומר ושבהמשך אפשרה לו לייצר (יחד עם אישתו) את כסא העץ המפורסם שלהם.

  כיסא עץ של המעצבים צ’ארלס וריי אימס

בין טכניקות העבודה והחומרים השונים המוצגים בתוכנית מקבל הפלסטיק מקום של כבוד ובפרק הרביעי הוא מוצג דרך פועלם של מעצבים כמו ורנר פנטון וג’ו קולומבו. מעניין לראות איך נתפס אז הפלסטיק כחומר חדשני מודרני ומרתק.

כיסאות בעיצוב ורנר פנטון

התוכנית לא פוסחת על סקירת התחום גם בימינו אנו ובפרק החמישי והאחרון ישנה התייחסות לעבודות ותפיסות של מעצבים כגון פיליפ סטארק, מארק ניוסון וג’ונתן איב. במקביל אנו נחשפים גם לתפיסות שיווקיות ועמדות של חברות ענק כגון אלסי ואיקאה.

בעבר כתבתי על הסרט Objectified שעוסק גם הוא בתחום העיצוב, עכשיו אחרי שצפיתי בסדרה אני מוצאת שהסרט היה קצר מהלכיל והוא מרגיש כמו ראשי פרקים או פרומו לסדרה המצויינת The Genius of Design.

הנה הצצה קצרה לפרק הראשון -

למעצבים ולחובבי העיצוב מומלץ בחום לצפות בכל חמשת פרקים. לאלו מכם שמעדיפים את הגרסה המקוצרת אפשר לדלג ולצפות בפרקים 4-5. עוד פרטים באתר ה BBC.

רטרוספקטיבה לעיצוב מקומי

 

בשנת 1997 ייסדה שרי פראן את גלריה פריסקופ - גלריה לעיצוב ישראלי עכשווי. ללא ספק היה זה צעד אמיץ מצידה, אמנם 1997 לא היתה כל כך מזמן אך נראה שאם סופרים את זה בשנות עיצוב ישראלי זה נמצא מרחק שנות אור מהיום. כבר אז, בחרה שרי לתת חופש רב למעצבים המציגים בגלריה ולא הגבילה את עבודותיהם לרמה כזו או אחרת של פרקטיות. להיפך, נראה שהדבר שעודדה יותר מכל הוא החיפוש וההתנסות. עם הקמת הגלריה ומתוך עמדותיה כאוצרת שרי פתחה פתח ליצירת עיצוב שגובל באמנות, כזה שחושף תהליך מרתק, שמייצג חיפוש. עיצוב ניסיוני, קונספטואלי. עיצוב שנמצא כביכול בשולי העשייה אך בעצם מציג את הנתח המעניין והמרתק ביותר בתחום. ובזאת תרומתה האדירה לעיצוב המקומי.

בימים אלו, כ 15 שנים לאחר הקמת הגלריה, קוצרת שרי את הפירות ומציגה את התערוכה “פריסקופטיבה” - תערוכת רטרוספקטיבה לעיצוב מקומי. התערוכה מוצגת בבית האמנים על שטח של כ 1000 מ”ר ובה מוצגות כ-150 עבודות של כ-40 יוצרים. אוצרת התערוכה, המעצבת זיויה קיי, מספרת בכתבה במוסף גלריה על תהליך בחירת המעצבים המציגים מתוך עשרות מעצבים ומסבירה שהיה חשוב לה למצוא את דמויות המפתח ועבודות המפתח של התקופה - “חשוב להדגיש שהמשתתפים בתערוכה הם חלק מהגדרת השיח של העיצוב המקומי, מעצבים שיש להם מה להגיד על התחום. מבחינה זו, התערוכה מתעסקת באיך עיצוב נתפש בעיני מעצבים.”

כאוצרת התערוכה בחרה זיויה להציג את האובייקטים על גבי אבנים מקומיות המונחות אחת על גבי השניה במעין שביל מתפתל שמוליך את הצופה בין החללים השונים. בחירה לא שיגרתית שעושה חסד עם המוצגים ותורמת לתערוכה כולה.

פריסקופטיבה - מבט כללי על החלל

על אף שביקרתי בתערוכות רבות שהוצגו בגלריה במהלך השנים, אני מוצאת שהתערוכה הזו על מכלול המוצגים שבה ועל אופן התצוגה הייחודי שלה מצליחה לייצר אימפקט שונה ומרתק. בעודי מתהלכת בין החללים הרגשתי שתמונת העיצוב הישראלי מתגבשת לנגד עיני. חלק מהפרוייקטים נראים כמו חיפוש, עבודת מחקר, ניסיון. חלקם אף נראו סטודנטיאלים. אך לתערוכת הרטרוספקטיבה יש כוח עצום והיא השאירה אותי בתחושה מלאה וטובה. יש עיצוב מקומי! נכון, הוא צעיר, מושפע מן החוץ ועדיין מתגבש לו לאיטו. אבל ללא ספק משהו טוב קורה פה.

מימין - ארוניות של חנן דה לנגה  כוסות בניפוח זכוכית - איזיקה גאון. מרקיות - חנן דה לנגה

במביל לביקורכם בתערוכה אני ממליצה גם לרכוש את הספר שהושק בימים אלו ממש - “פריסקופ - עיצוב ישראלי עכשווי”. הספר מורכב משני חלקים, בראשון מאמרים של כותבים שונים (ביניהם עזרי טרזי וזיויה קיי) ובשני סקירה של 101 תערוכות שהוצגו בגלריה במהלך שנות פעילותה. אני באופן אישי מוצאת שהוא מעניין, רלוונטי ומעשיר.

במידה וטרם הבנתם זאת מן הכתוב, לתערוכה הזו יש חובת נוכחות! מהרו כי היא נסגרת בקרוב.

פריסקופטיבה - בית האמנים ע”ש יוסף זריצקי, רח’ אלחריזי 9 תל אביב

עיצוב ישראלי קרוב לבית

 

לפני כשבועיים (שבת 5.2) נפתחה תערוכת יחיד של עזרי טרזי בגלריה פרדיגמה. טרזי, מעצב בולט בשמי העיצוב הישראלים היה בעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ולאחר מכן הקים את המגמה לתואר שני, במקביל היה גם מעורב בפרוייקט d-Vision (תוכנית התמחות למעצבים צעירים) בחסות קבוצת כתר. בנוסף לכל אלו (וכאילו זה לא מספיק…) הוא גם מנהל סטודיו עיצוב.

תערוכת היחיד שלו, שנקראת קל”ב (קרוב לבית), סובבת סביב המושגים הצבאיים שנשזרו זה מכבר בחיי היומיום שלנו מתוקף היותנו במדינה שקיומה מתנהל סביב קונפליקט.

על אף שבדיעבד העיסוק בנושא זה נראה הגיוני ואף מתבקש, אני מוצאת שהבחירה מפתיעה ומרעננת, ובעיקר לא קלה. מקור ההשראה וחומרי הגלם איתם עבד טרזי הינם בעלי מראה מוגדר, ונטול חן שמשוייך בתודעה הקולקטיבית שלנו לעולם צבאי וגס.

למרות המורכבות של נושא התרוכה טרזי הפיק מהבחירה שלו סדרת אובייקטים מעניינת ומגוונת, ועל אף שישנה תחושת ”צבאיות” ששוררת בחלל הגלריה, חלק מאובייקטים הפכו לחפצים אסתטיים שנוכחותם נעימה.

  כל התמונות מכאן

עוד שנים רבות כשיכתבו ספרי היסטוריה על העיצוב הישראלי, יקבלו פרוייקטים מהסוג הזה מקום של כבוד, ולא יהיה זה רק בגלל שהמעצב הוא ישראלי. הפרוייקט הזה מישיר מבט לדבר שרבים מאיתנו מנסים לחמוק ולהתעלם ממנו – מורכבות ההוויה הישראלית ורמת ההשפעה שלה עלינו המעצבים שחיים במדינה הזו ורוצים גם ליצור בה.

לכו ותתרשמו בעצמכם... התערוכה מציגה עד 18.3

בצק עלים בפרדיגמה

 

בשבוע שעבר קפצתי לגלריה פרדיגמה, תיכננתי כבר כמה זמן ללכת לראות את התערוכה המדוברת שנפתחה כבר באמצע אוקטובר, אך מה שבסופו של דבר דרבן אותי להוציא את עצמי מהסטודיו ולפנות זמן לביקור בה היה הצורך בהתאווררות והחיפוש אחר השראה.

התערוכה הנוכחית המוצגת בה - בצק עלים נאצרה על ידי ענת בנבנישתי ועזרי טרזי והיא תערוכה קבוצתית העוסקת ברבדים ושכבות. התערוכה מותחת את גבולות המושג עיצוב מוצר או עיצוב תעשייתי ומפגישה אותו עם עולם האמנות והאומנות. הפרוייקטים המוצגים בה עשויים מחומרים מגוונים ומפתיעים, חלקם מנותקים לחלוטין מהעולם התעשייתי או ה”מוצרי” כפי שאנו מכירים אותו, לדוגמא גוף התאורה שיצר ראובן גבעתי.

בחלק מהפרוייקטים השימוש החדש בחומר מציע אופן שימוש חדש או יוצר שפה ויזואלית שונה, מה שמביא את הצופה לגלות ולחוות מחדש את המוצר.

גוף תאורה - ראובן גבעתי.

נהנתי מאוד מביקורי בתערוכה, והצורך בהשראה והתאוורות סופק. באופן אישי, מבין האובייקטים שהוצגו בה, אהבתי מאוד את זה של דויד אמר, אופן העבודה עם החומרים יצר שפה ויזואלית חדשה אסתטית ומעניינת. אמר גם יצר שתי גרסאות מעט שונות של השולחנות דבר שתרם מאוד לעבודתו בעיני.

התרשמתי גם מהספסל של ניר מאירי, הצורניות שמתקבלת משילוב החומרים מאפשרת לצופה לתפוס את מושג הספסל בצורה שונה.

דוד אמר - שולחן נמוך עשוי עץ ומתכת ניר מאירי - ספסל

בתערוכה הוצגו גם שני הכיסאות האלו בעיצוב פיני לייבוביץ’, שנראים כהמשך אורגני ומעניין לאובייקטים שעשה כמה שנים קודם.

עוד הציגו בתערוכה רביב ליפשיץ, אלון רזגור, מיכאל צימרמן, ורד זיקובסקי ואיתמר בורשטיין שהציג שעון מעניין ומתעתע משהו.

הגלריה שנפתחה במרץ 2010 על ידי ענת בנבנישתי, ממוקמת ברח’ אחד העם בתל אביב, ומוגדרת כגלריה לעיצוב עכשווי. התערוכה הנוכחית תוצג בה עד ה 3.12, שווה ללכת לראות וכדאי להזדרז!