ליסבון! מעוררת השראה. יפה מכוערת. מלוכלכת. אמיצה. מנסה לשרוד. ריקה מאדם. עשירה באריחים ובהיסטוריה. נטושה.
רשמים מהעיר:
הצגת רשומות עם תוויות שווה ביקור. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות שווה ביקור. הצג את כל הרשומות
יום שבת, 12 ביולי 2014
יום שני, 13 במאי 2013
The Aram Gallery
ביום שני האחרון שהיה שמשי וקיצי שכחתי לרגע מהלחץ של הלימודים והמבחנים וניצלתי את הבוקר לביקור הראשון שלי בגלריה ארם. הגלריה שממוקמת באזור ה Covent Garden היא חלק מחנות רהיטים ופרטי עיצוב שמתנשאת על פני שלוש קומות.
התערוכה הנוכחית המוצגת בה Prototypes & Experiments VII היא התערוכה השביעית שמתמקדת בתהליכי עיצוב, באופן בו חושבים המעצבים ובדרך אותה הם עוברים עד הגיעם למוצר מוגמר. התערוכה מציגה פרוטוטייפים, מוקאפים ואובייקטים מאת מעצבים צעירים ומבטיחים וכן מעצבים מוכרים יותר, ובינהם מציג גם דויד אמר שאפשר לומר שהוא משלנו (למרות שהוא חיי כבר למעלה מ 5 שנים בלונדון).
התערוכה קטנה יחסית אך מאפשרת הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם היצירה הסבוך והמפותל. באמצעות האובייקטים המוצגים ניתן להתרשם מהחיפוש, מהניסיונות ומהמורכבות הכרוכה בפיתוח מוצר.
ולראשונה בבלוג, תמונות שאני צילמתי!
התערוכה מציגה עד ה 15 ביוני, אם אתם באזור שווה לבקר גם בגלריה וגם בחנות.
יום שבת, 4 במאי 2013
Let There Be Light
ישורת אחרונה של שנת הלימודים הנוכחית, והימים שלי הולכים ונעשים עמוסים יותר ויותר (מי חשב שזה בכלל אפשרי). בין עבודה על הבריף החדש והרבה הכנות לקראת המבחנים הקרבים אני מנסה לדחוס עוד כמה דברים לסדר היום שלי, סידורים, עבודה, חיפוש מלגות, וכמובן ניסיונות בלתי פוסקים להנות מהשפע התרבותי שללונדון יש להציע. השבוע כמעט הצלחתי לבלוע הכל ורגע לפני שנסגרה הספקתי לבקר בתערוכת האור המופלאה בגלריית הייוורד - The Light Show.
נכון לכתיבת שורות אלו ההכרטיסים כולם אזלו, על אף שהתערוכה הוארכה בשבועיים (מציגה עד ה 6.5.13). מזל שנערכתי מראש והצטיידתי בשני כרטיסים לי ולקירסי חברתי הפינית לספסל הלימודים. וכך, באמצע היום, בין שיופים בסדנא לבין הרצאות, ברחנו ל Southbank Centre ונהננו מאתנחתא תרבותית ומהמון השראה.
התערוכה הציעה חוויה חושית מאוד אינטנסיבית שנראה שלא אצליח להעביר בתמונות ובמילים. כמובן שאנסה בכל זאת כי אי אפשר אחרת.. קיוויתי להתגאות בתמונות משלי לפוסט הזה, אך לצערי, למרות שהצטיידתי במצלמה החדשה שלי אסור היה לצלם כלל בשטח התערוכה. זה לא מנע ממני למצוא תמונות מרהיבות ברחבי האינטרנט האינסופיים.
לצערי את אחת העבודות המרשימות ביותר מאת Olafur Eliasson לא צירפתי לפוסט מאחר ואף תמונה לא עושה עמה צדק, בנתיים תאלצו להסתפק בהצצה באתר שלו.
מה שעוד מילא את השבוע שלי היו שלושה ימי עבודה אינטנסיביים עם סטודיו XO. הסטודיו מעתיק את מושבו לחלל חדש שנמצא ממש מעבר לכביש מהסטודיו הנוכחי והקטן שלהם והם נזקקו לעוד ידיים עובדות במהלך השיפוץ. אמנם בעיקר צבעתי קירות והרכבתי רהיטי איקאה אך אני חייבת להודות שזו היתה חוויה משל עצמה. לראות חלל מוזנח משתפץ, מתעורר לחיים, ומתמלא רהיטים שיהפכו לחללי עבודה ותצוגה. כמובן שזו היתה גם חוויה נהדת להתוודע אל חברי הסטודיו ואל פועלם, להציץ אל מאוחרי הקלעים ולראות את לוחות ההשראה שלהם ואת תהליך היצירה בעודו מתרחש.
סטודיו XO עוסק בשילוב של אופנה וטכנולוגיה והפוקוס שלהם הוא ביצירת בגדים “חכמים”. יש להם רשימת לקוחות מרשימה ביניהם מוזיקאים ויוצרים עכשווים. שווה להציץ באתר שלהם ולהתעדכן מדי פעם. הם עושים קסמים!
*לחיצה על כל תמונה תעביר אתכם למקור ממנו היא נלקחה
יום שני, 29 באוקטובר 2012
איינדהובן, לא מה שחשבתם
לפני כשבוע ציינתי חודש שלם של שהייה בלונדון, לקראת המאורע חשבתי לפרסם פוסט מלא חוויות והמלצות עיצוב מקומיות, אך רצה הגורל וקפצתי בספונטניות לביקור בשבוע העיצוב בהולנד. לפיכך ובהתאם לזאת, לפניכם פוסט חוויות והתרשמויות עיצוב מאיינדהובן. היה מפתיע ונפלא כאחד.
הפסטיבל באיינדהובן על אף גילו הצעיר (השנה ה 11 שלו) מצליח לייצר רעש רב סביבו. כשחושבים על איינדהובן ועל הולנד בהקשר של עיצוב אין זה מפתיע. הולנד היא ביתם החם של לא מעט מעצבים וקבוצות עיצוב מרשימות, ביניהן קבוצת העיצוב Droog Design, המעצבת Hella Jongerius, והמעצב נאצ’ו קרבונל. גם את Marcel Wanders ניתן לנכס להם באופן חלקי שכן מקורו בהולנד אך הוא עזב זה מכבר לטובת לונדון.
במקביל לכך איינדהובן מכילה כמה מוסדות אקדמאיים ללימודי עיצוב, הידוע שבהם הוא הדיזיין אקדמי (בו שקלתי גם אני לעשות את התואר השני שלי). המוסד מתהדר בצוות מרצים מרשים, ובין בוגריו נמנים מעצבים בינלאומיים מין השורה הראשונה. מתוך כך קל להבין מדוע איינדהובן נבחרה להיות מוקד ההתרחשות בכל הקשור בעיצוב.
השגשוג של הולנד בתחום העיצוב בשילוב הפרסום הרב שמצליח הפסטיבל לייצר הם שגרמו לי למצוא את עצמי מופתעת. עם הגעתי לאיינדהובן ביום שישי, נרגשת וצמאה לחגיגה, הרגשתי שהגעתי לעיירה אירופאית חביבה קטנה ומנומנמת. הרחובות בה היו כמעט ריקים מאדם והרגשתי בעיר רפאים. מאחר והיה זה יום אחד לפני פתיחת הפסטיבל הנחתי שדברים עוד נתונים לשינוי. אך, להפתעתי הרבה, איינדהובן נותרה מנומנת. גם בימי השיא של הפסטיבל היא הרגישה איטית, שקטה ואדישה לנוכח הפלא העיצובי שנרקם בתוכה ונשזר ברחובותיה. במבט ראשון היה זה מעט מאכזב, אך בבחינה לעומק ושיחה עם מעצבים מקומיים התגלתה תמונה רחבה יותר, לפיה עיצוב לא חייב להיות קרקס הוא יכול להיות גם דרך חיים. באיינדהובן ובהולנד חיים עיצוב כל השנה, הפסטיבל הוא רק הזדמנות לארגן את הסטודיו ולפתוח את הדלתות.
אף מוקד של הפסטיבל לא הציג חברות מסחריות גדולות ונראה שמסורת זו שמורה בעיקר לשבוע העיצוב במילאנו ודומיו. לעומת זאת היתה בחינה של עולם העיצוב תוך גישה רעננה שנראה שאינה מפחדת לשאול שאלות. העיצוב נבחן ולא הוצג ובשל כך הכל נראה מעט ניסיוני ואקספרימנטלי. אובייקטים רבים שהוצגו בפסטיבל נראו כאילו שנולדו מתוך מחקר של חומר וחיפוש אחר תהליכי יצירה חדשים ולא קונבנציונליים. מעצבים רבים בחרו להראות תהליכים ודרכי ייצור, חלקם אף בחרו שלא להראות מוצרים מוגמרים ובמקומות מסויימים הקהל אף הוזמן לקחת חלק ביצירה. הפסטיבל כולו שם דגש על העשייה ונראה שהוא משמש כמעין זכוכית מגדלת הבוחנת את עולם העיצוב העכשווי ואת מקומו בעתיד.
נותרתי עם השראה רבה והרגשת רעננות אדירה. איינדהובן הצליחה לרגש באמת ולבלוט בעמדתה השונה והייחודית. נראה שהפסטיבל מייצג את חוד החנית ומביא את הבשורה של עולם העיצוב.
יום שלישי, 27 בספטמבר 2011
ספרי לסבתא
חזרתי! ובגדול. לאלו מכם שתוהים לא פרשתי מכתיבת הבלוג חלילה, ולצערי גם לא הייתי בחופשה של סוף אוגוסט. הסיבה להיעדרות הארוכה וזניחת הבלוג הזמנית היתה פרוייקט עיצוב ששקעתי לתוכו - שולחן סלון חדש שיצרתי תחת דד ליין רצחני לתערוכה “בובה מייסעס” המוצגת במים אלו ממש בגלריה פרדיגמה.
השולחן המושמץ היה סיזיפי במיוחד מאחר והחלטתי שהפעם אני מייצרת פרוייקט בעבודת יד. החלטה שעשויה להיות מעט בעייתית כשעובדים בדד ליין קצר (של חודש!)… באמת שניסיתי להיות ריאלית ולהמציא מוצר שיהיה קל לביצוע ופשוט לייצור ויחד עם זאת מעניין ומתוחכם. חודש, חשבתי לעצמי זה לא מספיק זמן להסתבכויות… צריך לייצר משהו קצר וקולע. אסתטי אך פשוט לייצור. ואיכשהו למרות שאלו היו הפרמטרים שרציתי לעבוד לפיהם הרעיון התפתח והפך לעבודת יד מאסיבית וסיזיפית.
מיד לאחר שסיימתי לשרטט רכשתי מחוגה איכותית שתשרת אותי לעשיית הפרוייקט וקפצתי למים. ליתר דיוק קפצתי למדביק ואספתי ערמות של פורנירים - חומר הגלם הנבחר לפרוייקט. תוך ימים ספורים הסטודיו הלך והתמלא בלבידי עץ עגולים, ממוספרים ומסודרים בערמות. ככל שעברו הימים (והלילות…) גבר הלחץ והכל נעשה עמוס וכיאוטי, רצפת הסטודיו נמלאה שרטוטים, חתיכות פורנירים, ופטרנים של דוגמאות פרחוניות. ריחות של דבק מגע ולכה נישאו באוויר.
כמו כל דבר טוב גם זה הגיע לסיום. לאחר חודש של עבודה אינטנסיבית ובמחיר של כמה יבלות בידיים וחסך בכמות נכבדת של שעות שינה הושחלו כל היחידות יחד והכאוס הפך לפרוייקט חדש. השולחן הטרי עשה דרכו אל הגלריה יחד עם שני פריטים נוספים שעיצבתי בעבר.
ושוב כמו תמיד במבט לאחור נותרתי בעיקר עם הטעם החיובי של פרוייקט חדש ועם רק מעט מטעמו המר של הלחץ, המרמור והמחסור בשעות שינה.
התערוכה הנושאת את השם “בובה מייסעס” - בעברית “סיפורי סבתא”, עוסקת במפגש של עיצוב עכשווי עם זיקה לבית סבתא, נושא מעניין ועדכני. את התערוכה אצרו ענת בנבנישיתי ועזרי טרזי, והיא תערוכה קבוצתית המציגה טווח מעצבים מגוון, בוגרים טריים לצד מעצבים ותיקים וגם כאלו שממוקמים באמצע.
אהבתי במיוחד את השולחנות האלו שעיצבו זוג המעצבים רדיש.
וכן את השעונים האלו שעיצב בן ברוידא שנעשו כפרוייקט גמר בלימודי עיצוב תעשייתי ב HIT
אם טרם ביקרתם בתערוכה מהרו, היא נסגרת ב 14/10, גלריה פרדיגמה אחד העם 60.
יום חמישי, 26 במאי 2011
רטרוספקטיבה לעיצוב מקומי
בשנת 1997 ייסדה שרי פראן את גלריה פריסקופ - גלריה לעיצוב ישראלי עכשווי. ללא ספק היה זה צעד אמיץ מצידה, אמנם 1997 לא היתה כל כך מזמן אך נראה שאם סופרים את זה בשנות עיצוב ישראלי זה נמצא מרחק שנות אור מהיום. כבר אז, בחרה שרי לתת חופש רב למעצבים המציגים בגלריה ולא הגבילה את עבודותיהם לרמה כזו או אחרת של פרקטיות. להיפך, נראה שהדבר שעודדה יותר מכל הוא החיפוש וההתנסות. עם הקמת הגלריה ומתוך עמדותיה כאוצרת שרי פתחה פתח ליצירת עיצוב שגובל באמנות, כזה שחושף תהליך מרתק, שמייצג חיפוש. עיצוב ניסיוני, קונספטואלי. עיצוב שנמצא כביכול בשולי העשייה אך בעצם מציג את הנתח המעניין והמרתק ביותר בתחום. ובזאת תרומתה האדירה לעיצוב המקומי.
בימים אלו, כ 15 שנים לאחר הקמת הגלריה, קוצרת שרי את הפירות ומציגה את התערוכה “פריסקופטיבה” - תערוכת רטרוספקטיבה לעיצוב מקומי. התערוכה מוצגת בבית האמנים על שטח של כ 1000 מ”ר ובה מוצגות כ-150 עבודות של כ-40 יוצרים. אוצרת התערוכה, המעצבת זיויה קיי, מספרת בכתבה במוסף גלריה על תהליך בחירת המעצבים המציגים מתוך עשרות מעצבים ומסבירה שהיה חשוב לה למצוא את דמויות המפתח ועבודות המפתח של התקופה - “חשוב להדגיש שהמשתתפים בתערוכה הם חלק מהגדרת השיח של העיצוב המקומי, מעצבים שיש להם מה להגיד על התחום. מבחינה זו, התערוכה מתעסקת באיך עיצוב נתפש בעיני מעצבים.”
כאוצרת התערוכה בחרה זיויה להציג את האובייקטים על גבי אבנים מקומיות המונחות אחת על גבי השניה במעין שביל מתפתל שמוליך את הצופה בין החללים השונים. בחירה לא שיגרתית שעושה חסד עם המוצגים ותורמת לתערוכה כולה.
על אף שביקרתי בתערוכות רבות שהוצגו בגלריה במהלך השנים, אני מוצאת שהתערוכה הזו על מכלול המוצגים שבה ועל אופן התצוגה הייחודי שלה מצליחה לייצר אימפקט שונה ומרתק. בעודי מתהלכת בין החללים הרגשתי שתמונת העיצוב הישראלי מתגבשת לנגד עיני. חלק מהפרוייקטים נראים כמו חיפוש, עבודת מחקר, ניסיון. חלקם אף נראו סטודנטיאלים. אך לתערוכת הרטרוספקטיבה יש כוח עצום והיא השאירה אותי בתחושה מלאה וטובה. יש עיצוב מקומי! נכון, הוא צעיר, מושפע מן החוץ ועדיין מתגבש לו לאיטו. אבל ללא ספק משהו טוב קורה פה.
במביל לביקורכם בתערוכה אני ממליצה גם לרכוש את הספר שהושק בימים אלו ממש - “פריסקופ - עיצוב ישראלי עכשווי”. הספר מורכב משני חלקים, בראשון מאמרים של כותבים שונים (ביניהם עזרי טרזי וזיויה קיי) ובשני סקירה של 101 תערוכות שהוצגו בגלריה במהלך שנות פעילותה. אני באופן אישי מוצאת שהוא מעניין, רלוונטי ומעשיר.
במידה וטרם הבנתם זאת מן הכתוב, לתערוכה הזו יש חובת נוכחות! מהרו כי היא נסגרת בקרוב.
פריסקופטיבה - בית האמנים ע”ש יוסף זריצקי, רח’ אלחריזי 9 תל אביב
יום שבת, 14 במאי 2011
חלום צלול
עכשיו משסיימתי עם ההכנות ואפילו הספקתי לנוח קצת הגיעה העת לכתוב פוסט נוסף. הפעם החלטתי לכתוב אחד שמפרגן לעצמי. משימה מעט מורכבת אך ללא ספק מתבקשת.
הפוסט הזה הוא המקום להודות שמשימת השיווק העצמי היא המשימה הפחות אהובה עליי. מעולם לא הייתי אשת מכירות מצטיינת, ולשווק את מוצריי שלי היא מטלה אף יותר מסובכת עבורי. משיחות שניהלתי בעבר עם קולגות התנחמתי בעובדה שאני לא לבד מול הבעיה, ושמעצבים ויוצרים רבים מתקשים באותו הדבר בדיוק. אבל צרת הרבים הזו לא מנחמת אותי עוד (גם לא את מנהל הבנק שלי).
החיפוש אחר פתרון לבעיית השיווק הביא אותי לשיחה עם גל גאון. גל, מעצב ואדריכל הקים לפני מספר שנים חברה שנקראת טלנטס דיזיין, שמטרתה לפתח לייצר ולשווק עיצוב עכשווי. במסגרתה הוא מלווה מעצבים משלב העיצוב והתכנון, דרך שלב הייצור כשהמטרה העיקרית היא השיווק. בשיחה שניהלנו הסברתי לו שאני מעצבת, וכמעצבת אני עובדת בסטודיו, ממציאה, מפתחת, משרטטת ומתכננת... אבל, את משימת השיווק אני לא עושה. את חלקי ביצעתי ועכשיו תורו של משהו אחר. ואם אפשר שיהיה זה איש שיווק מצטיין. אבל, גל החזיק בדעה אחרת ולשמחתי הוא לא חסך אותה ממני.
לדעתו (בפרשנות חופשית) מעצב צריך להיות מסוגל לעשות גם את משימת השיווק הראשונית (אם בכלל אפשר לקרוא לה משימת שיווק). לאחר שסיים מעצב לייצר את מוצריו, הוא צריך להיות מסוגל לעמוד מאחוריהם, לספר עליהם ועל עצמו ועדיף שיעשה זאת בגאווה ובגאון. מעצב צריך לצאת מהסטודיו, לפגוש קולגות, בעלי חנויות, מעצבי פנים… להסתובב בגלריות להגיע לפתיחות תערוכות, להתחכך להתמנגל ולייצר קשרים חברתיים מקצועיים. וכל זאת לפני ובלי קשר לשיווק מקצועי שייעשה על ידי איש שיווק מומחה.
אחרי שיצאתי מהסטודיו שלו הדברים שהוא אמר החלו לחלחל וחשבתי לעצמי שייתכן שהוא צודק. ייתכן שהשליתי את עצמי כל הזמן הזה. אף אחד לא יתדפק על דלתות הסטודיו שלי אם אף אחד לא ידע שהוא קיים. הקונים לא יצבאו על דלתותיי אם הם לא יחשפו לדברים שלי. ואף גלריה לא תציג אותי אם היא לא תכיר אותי. גם את איש השיווק אצטרך לשכנע שכדאי לו דווקא את המוצרים שלי לשווק. ואז זה הכה בי. נגמרו התירוצים! השיווק צריך להתחיל מבפנים.
מאז הפגישה שלי עם גל עברה יותר משנה. התהליך אמנם ארוך אך נראה שמהרגע שהכרתי בחיוניות השיווק העצמי שלי הדברים נעשים קלים יותר. אפילו הפוסט הזה שעוסק במוצריי שלי נעשה קל יותר לכתיבה…
אז אחרי כל שנכתב, הנה תמונות של המוצרים שלי שנעשו עבור התערוכה בגלריה פריסקופ ומוצגים בה כעת. מקווה שלא תסתפקו בהן ותלכו לראות הכל במציאות!
תערוכה מוצגת עד סוף מאי (28.5) בגלריה פריסקופ - בן יהודה 176 תל אביב.
ב’ - ה’ בין השעות 17:00-20:00, ימים ו’ ושבת 11:00-13:00.
יום שישי, 24 בדצמבר 2010
כסא הוא כסא הוא כסא
בחמישי שעבר (16/12) נפתחה בגלריה פרדיגמה התערוכה “כסא הוא כסא הוא כסא”, התערוכה מציגה 17 כסאות שעוצבו על ידי מעצבים ישראלים שונים.
אוצרי התערוכה עזרי טרזי וענת בנבנישתי בחרו לעסוק בכסאות בלבד, בחירה מרתקת אך מאתגרת משהו, העיסוק בכסא הוא חלומו של כל מעצב (כמעט) ואף של כמה אדריכלים. התחום רווי והשוק מוצף בכסאות רבים בין אם כמוצר מוגמר ושימושי הנמכר בחנויות ובין אם כאובייקט המייצג קונספט עיצובי. התחושה האישית שלי היא שכיסאות הוא תחום שקשה יותר לחדש בו, אך אין זה אומר שלא צריך לנסות...
התערוכה שנאצרה בפרדיגמה מעניינת ומגוונת ומציגה מספר כסאות שמייצגים גישה חדשה לחומר וצורה, יחד עם זאת חלק מהמוצגים נראו כווריאציות לכסאות ולאובייקטים מוכרים.
ביקור בתערוכה מומלץ בחום, ובנתיים הנה מספר תמונות של כסאות שהוצגו בה -
.jpg "SONY DSC")
כסא שהרשים אותי במיוחד היה של ערן שקין שהתייחס בכסאו לקו התפר שבין עיצוב ואמנות ויצר עבודה מעניינת מבחינת המראה הקונספט והשימוש בחומר.
אהבתי גם את הכסא של גלית שבו שיצרה מראה של פרופיל מתכת ורפדה אותו בעור אדום, שילוב מעניין שיצר כסא בעל צורה ייחודית (התמונה לא עושה עימו חסד).
הפתיחה היתה אלגנטית ונעימה, וכך, תוך כדי שכירסמתי ערמונים ולגמתי סיידר חם, חשבתי ביני לביני על ההתעוררות שחווה סצנת העיצוב בארץ. גלריה פרדיגמה נפתחה לפני פחות משנה והיא מצטרפת לגלריה פריסקופ הותיקה שעוסקת גם היא בעיצוב. בערך באותה תקופה בה נפתחה פרדיגמה נפתח גם מוזיאון העיצוב בחולון ובמקביל נפתחה בדרום תל אביב גלריה–חנות לעיצוב בשם design space, בנוסף לכל אלו מסתבר שגם לישראל יש “שבוע עיצוב”, לפני כשבועיים התקיים הראשון בירושלים.
כמעצבת מוצר אני מוצאת שהעיסוק הגובר בעיצוב הוא בדיוק הדבר לו חיכינו, סוף סוף העיצוב מקבל במה וחשיפה, עולה לשיח הציבורי ונוצר סביבו עניין. במקביל לכך הולך ומתגבר החיפוש אחר עיצוב רענן, ייחודי ושונה, דבר שוודאי יקדם את רמת העיצוב בארץ ויפתח דלתות רבות למעצבים. נותר לנו רק לקוות שבמקביל להתרעננות ולשינויים הרבים יגיעו גם הכסף והתקציבים.
הירשם ל-
רשומות (Atom)