I Care A Lot Too

 

בעצם בכלל רציתי לכתוב על תערוכת סופשנה של המחלקה לעיצוב תכשיטים (תואר ראשון) של Central Saint Martins, הביקור שם היה מעורר השראה. אבל רצה אלוהי הפוסט ובעודי תרה אחר תמונות ואתרים של בוגרים טריים התגלגלתי לכיוונים אחרים ולגמרי במקרה (אבל ממש במקרה) הגעתי לאתר הזה שעוסק במורכבות שמזרח התיכון. או בסכסוך אם לקרוא לילד בשמו.

מטרתם המקודשת של I Care A Lot היא להביא למודעות בעניין הקונפליקט והמדיה שהם בחרו לעסוק בה היא תכשיטים.

בעיני זה נפלא!

אגב, אם אתם מעצבים עם זיקה לתכשיטים או לקונפליקט אתם יכולים גם להגיש הצעות ופרוייקטים משלכם.

Chloé Durand

  Ella Wolf

משטוט באתר הגעתי לעבודות של Katja Prins והיא עושה דברים נפלאים! ממליצה בחום על ביקור באתר שלה.

Bound By Bood עבודה של Katja Prins שהוצגה בהאתר I Care A Lot

  Katja Prins

התמונות מתוך האתר I Care A Lot ומתוך האתר של Katja Prins

שיהיה שבוע שקט ומלא יצירה אמן!

Furniture: making and meaning

 

על אף מזג האוויר האפרורי והגשום (בסוף מאי..) מצאתי בשבוע האחרון עוד סיבה לחיבתי ההולכת ומתחזקת לעיר הזו. שישי, 10.00 בבוקר, אני באודיטוריום במוזיאון ויקטוריה ואלברט ליום הרצאות בנושא ריהוט. מי שמכיר אותי יודע שזה כאילו הוזמן במיוחד בשבילי (ולמרות זאת קניתי כרטיס רק יום לפני).

Furniture: making and meaning

כמובן שקראתי את התוכנייה לפני שהזמנתי כרטיס אבל מודה, לא התעמקתי. קצת התלבטתי למרות שזה ה V&A בסוף שאלתי חברה ללימודים שאחותה עובדת במוזיאון מה היא חושבת, לקנות או לא לקנות. לקנות היא אמרה. חייב להיות טוב. זה ה V&A. השתכנעתי.

ההרצאות של הבוקר היו מעניינות (אחרי הכל זה ה V&A) אבל הרגישו לי כמו חימום. קצת על גלריית הרהיטים החדשה, קצת היסטוריה, כמה רהיטים מהעבר הרחוק, כפפות לבנות כדי לא לגעת בפורנירים, שתי גברות מבוגרות מדברות בנימוס… באמת שהיה מעניין ומעשיר אבל פתאום קצת התייבשתי. ישבתי שם בקהל בין חבורה של חוקרי רהיטים והיסטוריונים מעונבים ומנומסים. והתחלתי לחשוש שהולך להיות דלוח.

אז זהו, שלא. זה ה V&A אחרי הכל!

יום ההרצאות הלך והשתפר וכבר במהלך המושב השני הבנתי שעשיתי נכון כשקניתי כרטיס. החלק השני עסק בחומרים ולמרות שכל הרצאה היתה יחסית קצרה (בין חצי שעה ל 45 דקות) היא העניקה סקירה מעמיקה של חומר. החומר הראשון שנידון היה Shagreen, חומר ששמעתי עליו בעבר אבל לא באמת הכרתי. ההרצאה הסבירה מהו החומר (עור של כריש או חתול ים) ואיך השתמשו בו, הראתה דוגמאות ונגעה גם בשאלות של מוסר שרלוונטיות לשימוש בו היום בשל הכחדות החיות.

אחריו היתה הרצאה על לבידי עץ שהתמקדה בהבדלים שבין Laminated wood ו Plywood. על ההיסטוריה של השימוש בטכניקות האלה וכמובן תרומתם של בני הזוג אימס (איך אפשר בלעדם).

במסגרת הרצאות הצהריים על חומרים, דובר גם על כרסום בעץ באופן ידני ומסורתי לעומת הטכנולוגיה הממוכנת של ימינו. או במילים אחרות איך The CNC killed the craftsmanship.

Cinderella Table - Jeroen Verhoeven

רהיטים עטופים ב Shagreen

ולבסוף הגיע מושב אחר הצהריים שכלל שלושה מעצבים עכשווים Julia Lohmann ,Gareth Neal ו Joris Laarman. כל אחד סיפר על עבודתו (לצערי בקצרה מדיי) ולאחר מכן התקיים דיון מרתק על תהליך העיצוב. ולא סתם אני כותבת מרתק! בסיום הדיון המנחה אתגר את המעצבים בשאלה הניצחת מדוע לדעתם יש צורך בעוד כיסאות בעולם. ללא ספק שאלה שקשה לענות עליה, אך היא מאתגרת במיוחד כשהיא מופנה למעצבים שעוסקים בעיצוב רהיטים. ככה זה בלונדון, הנימוס הוא לא תירוץ לשטחיות!

Joris שהיה מרשים לכל אורך הדיון לא התבלבל וענה -

“Design is like making a story. Why would you want to read another story if you already read one.”

מיותר לציין שלאף אחד מהמעצבים האחרים לא היתה תשובה טובה יותר ובכך הסתיים הדיון. עכשיו רק צריך שתהיה קצת שמש ואוכל לכתוב שלונדון טובה אליי!

Joris Laarman - Bone Furniture

   Julia Lohmann - Flock

 Gareth Neal - Vessels

הארכיטקט והציירת

 

לפני מספר שבועות במסגרת פסטיבל דוקאביב ראיתי את הסרט החדש Eames - The Architect and The Painter. הסרט מתעד את פועלם וחייהם של בני הזוג אימס שחלקו זוגיות וקריירה ועבדו יחד במשך 4 עשורים בתחומי עיצוב, אדריכלות וקולנוע. הסרט סוקר את עבודתם לאורך השנים ואת התנהלותם בסטודיו, ומספר את סיפורם האישי. ומעל הכל מנסה למצות את תמהיל ההצלחה שלהם, זו שהפכה אותם לגיבורי תרבות אל זמניים.

צ’ארלס וריי אימס נצרבו זה מכבר כאייקונים של העיצוב המודרני. היום במבט לאחור נראה שבעבודתם הם הגדירו את תפקידו וחשיבותו של המעצב וקבעו ערכים חדשים של אסטתיקה, תחכום ופשטות שהשתלבו כולם יחד בהרמוניה מופלאה. דווקא בשל ההנחה המוקדמת שאנו גדלים לתוכה, לפיה חייהם התנהלו על מי מנוחות, מעניין להחשף באמצעות הסרט לתמונה מלאה וכוללת של חיים ויצירה שלא היו מושלמים או קלים כמו שהושלנו לחשוב.

הסרט מספר את סיפורם הטומן בחובו לא רק את ההצלחות של בני הזוג אלא גם את הפגמים, הכשלונות והקשיים שחוו בדרכם המקצועית ובחייהם הפרטיים. באמצעות קטעי וידאו וראיונות שלהם, ושל אלה שהקיפו אותם, מתקבלת תמונה רחבה יותר שחושפת פנים נוספים בהתפתחותם ובדרך שעברו.

מרגש לראות את הניצוץ בעיני המתראיינים כאשר הם מספרים על בני הזוג, על התנהלותם כזוג יוצרים, על האיזון ושיתוף הפעולה ביניהם ועל התנהלותם הלא שיגרתית בסטודיו. אנשים שעבדו עימם בעבר מספרים על סביבת עבודה יצירתית, נעימה, ובעיקר מאפשרת, שהתנהלה באופן לא פורמלי נטול רוטינות וכללים. הסטודיו מתואר כמעין מגרש משחקים או קרקס. סביבת עבודה שלא דמתה לשום מקום אחר ודווקא בשל כך אפשרה להם לפרוץ גבולות וליצור פרוייקטים מרתקים.

הסיפור המעניין והמפתיע ביותר בסרט הוא הסיפור מאחורי הכיסא המפורסם שלימים הפך קלאסיקה עיצובית וסיפור הצלחה מסחרי, תחילת דרכו של הכסא כך מסתבר היתה בכישלון. ההתעקשות על פיתוח הכסא על אף שנכשל טכנולוגית בגלגולו הראשוני, הגורל ששלח את צ’ארלס למלחמה, הסקת המסקנות והשינוי בגישה העיצובית הם שהביאו בסופו של דבר למציאת הפתרון והפכו אותו לסיפור ההצלחה שאנו מכירים כיום.

הסרט עשוי היטב, מעניין ובעיקר מעורר השראה! מומלץ בחום.

רטרוספקטיבה לעיצוב מקומי

 

בשנת 1997 ייסדה שרי פראן את גלריה פריסקופ - גלריה לעיצוב ישראלי עכשווי. ללא ספק היה זה צעד אמיץ מצידה, אמנם 1997 לא היתה כל כך מזמן אך נראה שאם סופרים את זה בשנות עיצוב ישראלי זה נמצא מרחק שנות אור מהיום. כבר אז, בחרה שרי לתת חופש רב למעצבים המציגים בגלריה ולא הגבילה את עבודותיהם לרמה כזו או אחרת של פרקטיות. להיפך, נראה שהדבר שעודדה יותר מכל הוא החיפוש וההתנסות. עם הקמת הגלריה ומתוך עמדותיה כאוצרת שרי פתחה פתח ליצירת עיצוב שגובל באמנות, כזה שחושף תהליך מרתק, שמייצג חיפוש. עיצוב ניסיוני, קונספטואלי. עיצוב שנמצא כביכול בשולי העשייה אך בעצם מציג את הנתח המעניין והמרתק ביותר בתחום. ובזאת תרומתה האדירה לעיצוב המקומי.

בימים אלו, כ 15 שנים לאחר הקמת הגלריה, קוצרת שרי את הפירות ומציגה את התערוכה “פריסקופטיבה” - תערוכת רטרוספקטיבה לעיצוב מקומי. התערוכה מוצגת בבית האמנים על שטח של כ 1000 מ”ר ובה מוצגות כ-150 עבודות של כ-40 יוצרים. אוצרת התערוכה, המעצבת זיויה קיי, מספרת בכתבה במוסף גלריה על תהליך בחירת המעצבים המציגים מתוך עשרות מעצבים ומסבירה שהיה חשוב לה למצוא את דמויות המפתח ועבודות המפתח של התקופה - “חשוב להדגיש שהמשתתפים בתערוכה הם חלק מהגדרת השיח של העיצוב המקומי, מעצבים שיש להם מה להגיד על התחום. מבחינה זו, התערוכה מתעסקת באיך עיצוב נתפש בעיני מעצבים.”

כאוצרת התערוכה בחרה זיויה להציג את האובייקטים על גבי אבנים מקומיות המונחות אחת על גבי השניה במעין שביל מתפתל שמוליך את הצופה בין החללים השונים. בחירה לא שיגרתית שעושה חסד עם המוצגים ותורמת לתערוכה כולה.

פריסקופטיבה - מבט כללי על החלל

על אף שביקרתי בתערוכות רבות שהוצגו בגלריה במהלך השנים, אני מוצאת שהתערוכה הזו על מכלול המוצגים שבה ועל אופן התצוגה הייחודי שלה מצליחה לייצר אימפקט שונה ומרתק. בעודי מתהלכת בין החללים הרגשתי שתמונת העיצוב הישראלי מתגבשת לנגד עיני. חלק מהפרוייקטים נראים כמו חיפוש, עבודת מחקר, ניסיון. חלקם אף נראו סטודנטיאלים. אך לתערוכת הרטרוספקטיבה יש כוח עצום והיא השאירה אותי בתחושה מלאה וטובה. יש עיצוב מקומי! נכון, הוא צעיר, מושפע מן החוץ ועדיין מתגבש לו לאיטו. אבל ללא ספק משהו טוב קורה פה.

מימין - ארוניות של חנן דה לנגה  כוסות בניפוח זכוכית - איזיקה גאון. מרקיות - חנן דה לנגה

במביל לביקורכם בתערוכה אני ממליצה גם לרכוש את הספר שהושק בימים אלו ממש - “פריסקופ - עיצוב ישראלי עכשווי”. הספר מורכב משני חלקים, בראשון מאמרים של כותבים שונים (ביניהם עזרי טרזי וזיויה קיי) ובשני סקירה של 101 תערוכות שהוצגו בגלריה במהלך שנות פעילותה. אני באופן אישי מוצאת שהוא מעניין, רלוונטי ומעשיר.

במידה וטרם הבנתם זאת מן הכתוב, לתערוכה הזו יש חובת נוכחות! מהרו כי היא נסגרת בקרוב.

פריסקופטיבה - בית האמנים ע”ש יוסף זריצקי, רח’ אלחריזי 9 תל אביב

חלום צלול

 

עכשיו משסיימתי עם ההכנות ואפילו הספקתי לנוח קצת הגיעה העת לכתוב פוסט נוסף. הפעם החלטתי לכתוב אחד שמפרגן לעצמי. משימה מעט מורכבת אך ללא ספק מתבקשת.

הפוסט הזה הוא המקום להודות שמשימת השיווק העצמי היא המשימה הפחות אהובה עליי. מעולם לא הייתי אשת מכירות מצטיינת, ולשווק את מוצריי שלי היא מטלה אף יותר מסובכת עבורי. משיחות שניהלתי בעבר עם קולגות התנחמתי בעובדה שאני לא לבד מול הבעיה, ושמעצבים ויוצרים רבים מתקשים באותו הדבר בדיוק. אבל צרת הרבים הזו לא מנחמת אותי עוד (גם לא את מנהל הבנק שלי).

החיפוש אחר פתרון לבעיית השיווק הביא אותי לשיחה עם גל גאון. גל, מעצב ואדריכל הקים לפני מספר שנים חברה שנקראת טלנטס דיזיין, שמטרתה לפתח לייצר ולשווק עיצוב עכשווי. במסגרתה הוא מלווה מעצבים משלב העיצוב והתכנון, דרך שלב הייצור כשהמטרה העיקרית היא השיווק. בשיחה שניהלנו הסברתי לו שאני מעצבת, וכמעצבת אני עובדת בסטודיו, ממציאה, מפתחת, משרטטת ומתכננת... אבל, את משימת השיווק אני לא עושה. את חלקי ביצעתי ועכשיו תורו של משהו אחר. ואם אפשר שיהיה זה איש שיווק מצטיין. אבל, גל החזיק בדעה אחרת ולשמחתי הוא לא חסך אותה ממני.

לדעתו (בפרשנות חופשית) מעצב צריך להיות מסוגל לעשות גם את משימת השיווק הראשונית (אם בכלל אפשר לקרוא לה משימת שיווק). לאחר שסיים מעצב לייצר את מוצריו, הוא צריך להיות מסוגל לעמוד מאחוריהם, לספר עליהם ועל עצמו ועדיף שיעשה זאת בגאווה ובגאון. מעצב צריך לצאת מהסטודיו, לפגוש קולגות, בעלי חנויות, מעצבי פנים… להסתובב בגלריות להגיע לפתיחות תערוכות, להתחכך להתמנגל ולייצר קשרים חברתיים מקצועיים. וכל זאת לפני ובלי קשר לשיווק מקצועי שייעשה על ידי איש שיווק מומחה.

אחרי שיצאתי מהסטודיו שלו הדברים שהוא אמר החלו לחלחל וחשבתי לעצמי שייתכן שהוא צודק. ייתכן שהשליתי את עצמי כל הזמן הזה. אף אחד לא יתדפק על דלתות הסטודיו שלי אם אף אחד לא ידע שהוא קיים. הקונים לא יצבאו על דלתותיי אם הם לא יחשפו לדברים שלי. ואף גלריה לא תציג אותי אם היא לא תכיר אותי. גם את איש השיווק אצטרך לשכנע שכדאי לו דווקא את המוצרים שלי לשווק. ואז זה הכה בי. נגמרו התירוצים! השיווק צריך להתחיל מבפנים.

מאז הפגישה שלי עם גל עברה יותר משנה. התהליך אמנם ארוך אך נראה שמהרגע שהכרתי בחיוניות השיווק העצמי שלי הדברים נעשים קלים יותר. אפילו הפוסט הזה שעוסק במוצריי שלי נעשה קל יותר לכתיבה…

אז אחרי כל שנכתב, הנה תמונות של המוצרים שלי שנעשו עבור התערוכה בגלריה פריסקופ ומוצגים בה כעת. מקווה שלא תסתפקו בהן ותלכו לראות הכל במציאות!

Gathered - גוף תאורה עשוי קרמיקה ובד

 On Wall Cabinet - ארון על קיר

Wired Lamp - גוף תאורה עשוי חוט חשמל ומחברי כסף טהור, עבודת יד

On wall cabinet #2 

 Tiptoe bench - ספסל עשוי עץ ובד

תערוכה מוצגת עד סוף מאי (28.5) בגלריה פריסקופ - בן יהודה 176 תל אביב.

ב’ - ה’ בין השעות 17:00-20:00, ימים ו’ ושבת 11:00-13:00.

חיידק עיצוב

במהלך שיטוטי באינטרנט נתקלתי במעצבת ההולנדית Pieke bergmans, כשהסתכלתי על עבודותיה הבנתי שאת חלקן כבר ראיתי אך לא קישרתי את כולן אליה. היא אף הציגה השנה במוזיאון העיצוב חולון. לאחר קריאה נוספת גיליתי שהיא מעצבת (ולא מעצב כמו שחשבתי) דבר שמיד ריגש אותי, כי בואו נודה בזה it’s a man’s world.

פיקה ברגמנס היא מעצבת הולנדית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי מהאקדמיה לעיצוב באיינדהובן Academy Eindhoven ותואר שני בעיצוב מוצר של הרויאל קולג’ Royal College of Art.

היא מעידה על עצמה שהיא עובדת עם חומרים שונים ושאינה נמשכת ספציפית לחומר מסויים, היא סקרנית לראות מה ניתן לעשות עם החומר ומכך נולד המוצר. לדבריה, היא נותנת לעצמה את הזמן לחקור ולהתנסות והעיצוב מוכתב ממה שהיא “מוצאת על הדרך”. מטרתה היא ליצור אובייקט בעל אופי ומראה אישי על אף שנוצר בייצור המוני. והנה ציטוט מראיון שנתנה לאתר dezeen

“No two people are the same, and neither are two of the hairs that grow on your head. I wish our products were a bit more like this as well. The next step in mass production could be controlled imperfect production, for interesting, personal objects.”

 

 

ב 2008 עצבה פיקה סדרת גופי תאורה, הסדרה שנקראת light bulbs נעשתה בשיתוף עם ה Royal Crystal Leerdam והוצגה ב Salone del mobile. פיקה מספרת שתהליך העיצוב נבע מכך שהנורות נדבקו ב”חיידק העיצוב” והוא גרם להן לשנות את צורתן המוכרת והפך אותם לאובייקטים החדשים שניתן לראות בתמונות.

ב Salone del mobile באותה שנה, הציגה פיקה גם עם קבוצת העיצוב droog design פרוייקט שקראה לו Massive infection והתבסס על קונספט דומה בו חיידק דבק בוואזות זכוכית והן שינו את צורתן ואת צורת השולחן עליו הן מוקמו.

 

עוד קודם, ב 2007 הציגה פיקה ב Salone del mobile סדרה של ואזות זכוכית שנופחו ישירות על רהיטים. הפרוייקט נעשה בשיתוף עם חברת ויטרה.

 

בתערוכה שהתקיימה השנה במילאנו הציגה פיקה סדרת מפלצות ענקיות רכות וגמישות, שמטרתן לדבריה, היא לגרום ליושב עליהן להתמקם בצורה הכי פחות נוחה שניתן. הפרוייקט נעשה בשיתוף עם חברת הטקסטיל Innofa/Stretch Textiles. אני באופן אישי מוצאת במפלצות הבד האלו המון חן ורעננות וככל שאני מביטה בהן יותר כך מתעורר אצלי חשק עז להתיישב עליהן בתנוחה לא קונבנציונלית ולקוות שלא אהפוך לטרף קל.

כמעצבת פיקה נהנית מכל העולמות, היא מצליחה לעבוד ללא יעד סופי מוגדר ולעבור תהליך של חיפוש וניסוי מתוך החומר, שנראה אף כמשחק עבורה, ובה בעת היא מפיקה אובייקטים ומוצרים חדשים ומרתקים.

התמונות וחלק מהמידע לפוסט זה נלקחו מהאתרים האלו -

designboom, core77, dezeen וניתן גם להקליק על כל תמונה על מנת להגיע למקור.