החל מאתמול אני בחופש באופן רשמי. תם הסמסטר הראשון וחג המולד מתקרב בצעדי ענק (ואיתו גם הסיילים..), לונדון מתחילה ללבוש חג והכל מלא בקישוטים, אורות מנצנצים ועצים ירוקים. לצערי כל זה מלווה גם באווירת צרכנות מוגזמת וחסרת פרופרציות, אך(!) זהו הקריסמס הראשון שלי בחו”ל ואני מתכננת להנות ממנו ולחגוג אותו כאילו הייתי נוצריה מבית טוב.
על כל פנים לרגל החופשה והזמן שהתפנה לי התיישבתי לכתוב פוסט. שקלתי לכתוב אחד שייסכם את חווית הסמסטר הראשון אבל, במחשבה שניה, נראה שלבנתיים אסתפק בלחלוק חוויה אחת שהיתה מרעננת במיוחד - פגישה עם המעצב הידוע Kenneth Grange.
קנת’ הוא מעצב מוצר בריטי ואגדי בן 83, והוא בוגר וותיק של הרויאל קולג’ שבו אני לומדת, מדי שנה הוא מוזמן על ידי הקולג’ למפגשי הנחייה אישיים של אחד על אחד עם הסטודנטים. בשל העובדה שהוא מגיע רק למעט ביקורים ייתכן והמפגש שהיה לי איתו היה היחיד. לשמחתי היה מפרה ומעניין ואני מרגישה שמחה בחלקי על שפגשתי אותו.
אחרי שהצגתי את תיק העבודות שלי ואת הפרוייקטים החדשים עליהם אני שוקדת ניהלנו אני וקנת’ שיחה קלילה על קו התפר שבין עיצוב ופיסול, על האולימפיאדה הבריטית והאדרכילות שנבנתה עבורה ועל מצב העיצוב בישראל. הרגשתי שלראשונה מזה זמן רב שמעתי דעה חדה, וכנה על עיצוב בן זמננו. עמדותיו היו רעננות ומרתקות ונראה שעל אף שהוא נחרץ ומגובש הוא פתוח לנהל שיחה ולתהות על סוגיות שונות בתחומים שונים ביניהם עיצוב, אסתטיקה והשכלה. לקראת הסוף הגענו אפילו לדבר על הקושי שבחיי זוגיות עם מעצב. בעיקר כזה שיש לו דעה על הכל.. ואני כמובן הזדהתי.
את המפגש חתם קנת’ עם אמירה מבודחת ומלאת הומור עצמי על גילו המבוגר ואמר שכששואלים אותו לשלומו הוא עונה שהוא בטוב מאחר שהוא עדיין בצד הטוב של הדשא.
ואני, אני נותרתי עם חומר למחשבה ובעיקר עם התהייה לגבי העובדה שהדבר הכי מרענן שחוויתי במהלך שלושת החודשים שלי בקולג’ הגיע מפיו של מעצב בפנסיה בן 83. ועוד כזה שעסק בעיצוב מכיוון שונה בתכלית מהכיוון שבו אני בוחרת ללכת.
Kenneth Grange האיש והאגדה (והנימוס הבריטי כמובן)
וקצת מפועלו -
Chef Food Mixer, Kenwood, 1960 (לאמא שלי יש עדיין אחד כזה בבית שמשרת אותה נאמנה. אמא, אל תזרקי!)
Type 75 Mini Lamp
Kodak Instamatic 33, 1968
